לא יורדים מהארץ "בגלל ביבי": כשהציונות הופכת לפתק בקלפי

קמפיין ה"ירדנו מהארץ בגלל ביבי", שחזר לככב בתקשורת, מתואם פיקס עם קמפיין ה"גם ליורדים יש זכות הצבעה" שמככב בכל מקום אף הוא. אמנם "הם התחילו קודם", אבל המענה של הגוש הנגדי - "יאללה שיעזבו, מי צריך אותם" - גורם לזה שככה אף צד, בחיים, לא ינצח.

ישראל בת מאה

בכתבה "ישראל בת 100" שערכו חדשות 12 לפני כשלושה חודשים, הועלו קווים לדמותו של כל מגזר ישראלי. בכתבה על "החילונים" המוטיב המוביל היה שנמאס, ושאם שוב ביבי יעלה הם לא יישארו פה: "זה לא משקף את הערכים שלי, אין לי מה לחפש פה. יחד עם זה, אני סומכת על עם ישראל שיש לו שכל ישר" (כלומר, שלא תהיה שוב ממשלת ימין), אמרה שמאלנית שנשואה לביביסט ונבחרה לייצג את הזרם המאיים ברילוקיישן.

שזה, בתרגום חופשי: ערכי הציונות והכרעת הרוב חלשים - להשקפתה - מערכי "המדינה זה אני"; בעצם גם מערכי המשפחה, כי כאשר בן זוגה שאל אם היא תיקח אותו איתה לארץ החדשה במידה שיבחר להצביע לביבי, היא ענתה: "לא בטוח". אז במילים אחרות, מדובר בלבוש חדש למחזה המצליח: מה שווה המדינה אם אנחנו לא שולטים בה.

אבל מה יקרה אם העם לא מספיק חכם? הו, בשביל הקסם הבא הכינותי מראש את דף הבית של וויינט, מחקר חדש שיתפרסם בעיתוי מקרי, ויבוא אישי של פתקים מחו"ל

המשנה מגדירה את זה בפשטות: אהבה התלויה בדבר. המרואיינת בחרה לרכך את השתלטנות בהתנשאות - היא שיערה שלא תצטרך לעזוב, כי העם חכם מספיק כדי לשים את "הפתק הנכון" בקלפי. אבל מה יקרה אם העם לא מספיק חכם? הו, בשביל המתכון הבא הכינותי מראש את החומרים הבאים: יבוא של פתקים מחו"ל.

ישראל בת אלף

כמיליון ישראלים עברו לגור בחו"ל. זה בערך 12 מנדטים. אם אתם ערים מול הטלוויזיה בשעות הקטנות ומול הפיד שלכם בשעות הגדולות, ודאי נתקלתם במיזמים שמגייסים מתנדבים לפתוח את בתיהם בפני פליטים מהמערב שיגיעו להצביע בשבוע האחרון של אוקטובר, בעיקר כדי להחליף את השלטון ולקפל את ביבי.

מיזם מעמיק יותר קורא לציבור שהיגר לבדוק את פנקס הבוחרים, יתכן שעם הזמן שמם נשמט ממרשם האוכלוסין. בעיקר אם ביקשו להיפרד ממערכת המיסוי הישראלית ומהביטוח הלאומי (ברור, מי רוצה לממן את הרש"פ?).

ישראל בת 78

איני נמנית עם תומכי נתניהו. כמו כן, אני תומכת בזכותו של כל אחד לבחור את מקום המגורים שלו, ובעד פרגוד מאחורי הקלפי. אני רק מצרה על דבר אחד: שזירת הירידה מהארץ באיכות השלטון כאן.

דן מרגלית, זכרו לברכה, כתב באחד ממאמריו האחרונים כאן, שפורסם לכבוד שבוע הספר, שהוא רואה בגלגוליו של המינוח "ירידה מהארץ" בספרות העברית שיקוף של פיחות מעמד הציונות והמדינה בחברה הישראלית. מירידה עברנו להגירה ומשם לרילוקיישן, הרחיב אז בשיחה בינינו, כך נורמל התהליך.

עכשיו, עובר הנרמול שלב נוסף: זה לא אנחנו, זה התפוזים. כלומר, הביבי(סטים). הניסיון להאשים את ההנהגה בתגובות שלנו למציאות, מצביע קודם כל על בריחה מאחריות. זה מוזר, בהינתן שעיקר הטענות לכאורה נגד רה"מ הוא בריחה מאחריות.

המלחמה בת 3

המדינה במצב קשה ביותר. כמעט שלוש שנים במלחמה. כל צד ותת־צד יכול לתרץ את הסיבה לכך. המגזרים הלא מתגייסים, ערביי ישראל שהם פצצה מתקתקת, קצבאות לא מוצדקות לפזורה, קצבאות לא מוצדקות לאברכים, תת־תקצוב לחינוך, גרירת רגליים מול האויב בכל חזית, אפס שאיפה לנצח מהיום הראשון למלחמה, ועוד.

התגובה? היא כבר אחריותו של המגיב. "הישראלים שעזבו לחו"ל ולא מתנצלים: בחרנו להגר בלי פחד", התנוססה הכותרת בדף הבית של YNET כמעט יממה שלמה השבוע. למה זה משהו להתגאות בו? קראו בכותרת המשנה: "בגלל תחושת הייאוש ואובדן האמון במדינה". אלה רק חלק מהסיבות, שמופיעות במחקר החדש של אוניברסיטת (הפתעה!) תל אביב. וכמובן, האייטם לא נגמר בלי הנעה לפעולה: "מדובר בתופעה הולכת ומתרחבת".

אם היא עוד לא הגיעה אליכם, רומז האתר, אתם לא בעניינים. התופעה הזאת, שמדברים עליה ברצף כבר שנים, מוצגת באופן נורמלי כתוצר לוואי של שלטון הימין, כל פעם לפי הנסיבות - הפיכה משפטית, הפיכה משטרית, מלחמה... אבל תמיד כאחריות של מנהיג שהורס את המדינה האהובה, ולא של פרטים שבחרו באופן לגיטימי לגור במקום אחר.

התקווה בת שנות אלפיים

וואו, איך אני מחכה כבר לממשלת שמאל. אפילו רק כדי לראות את כל הרילוקיישנרים חוזרים ומקימים יישובים חדשים, ואת המתנחלים עוזבים כי אי אפשר יותר לחיות כאן עם ההנהגה הזאת. מה, זה לא יקרה לדעתכם?