שבירת מחסום קול הפחד: מה שונה בחוק המואזין הנוכחי?

קל לפטור את "חוק המואזין" שעבר השבוע בקריאה טרומית כעוד חוק מיותר שנועד לקושש קולות בבחירות, או כניסיון מכוון לעצבן את הציבור המוסלמי ולפגוע ברגשותיו.

לכאורה, הטענה הזו מוצדקת: הרי בישראל כבר קיים החוק למניעת מפגעים שנחקק בשנת 1961, ומכוחו הותקנו תקנות האוסרות גרימת רעש חזק בין השעות 23:00 בלילה ל־07:00 בבוקר למחרת. החוק המקורי אף מכיל בתוכו סנקציות פליליות ברורות של עד שישה חודשי מאסר וקנסות כספיים.

הבעיה היא, שכמו חוקים רבים במדינת ישראל, חוק זה אינו נאכף על מרעישים בכלל, ועל מואזינים בפרט. מכיוון שאי אפשר לגרור כל שכן או מוסד מרעיש לבתי המשפט העמוסים, התקינו המשרד להגנת הסביבה ומשרד המשפטים את תקנות סדר הדין הפלילי, המאפשרות לשוטרים או למפקחים להטיל קנסות מיידיים בשטח. אלא שמדובר בקנסות נמוכים של עד 450 שקלים לאדם פרטי, ועד 3,600 שקלים לתאגיד.

בפועל, גם באפיק המנהלי האכיפה שואפת לאפס. על פי דוח מבקר המדינה האחרון, רק כ־15% מסך הפניות למשטרת ישראל בנושא גרימת רעש (שעמדו על יותר מחצי מיליון פניות) מסתיימות במתן קנס. לא לחינם הגדיר המבקר באירוניה את מפגעי הרעש במדינה כ"מגיפה שקטה".

ומה בנוגע לאכיפת החוק נגד רעש על קריאות המואזין במסגדים? לאורך השנים, המשטרה והמשרד להגנת הסביבה נמנעו כמעט לחלוטין מאכיפת תקנות הרעש על בתי תפילה, מתוך רצון לשמור על "סטטוס קוו" דתי ומחשש קבוע שהדבר יצית מהומות על רקע פגיעה לכאורה בחופש הפולחן.

לא חשוב על מה?

אם היעדר האכיפה נובע מסיבות פוליטיות, חברתיות וביטחוניות, נשאלת השאלה: מה יועיל עוד חוק שגם אותו לא יאכפו מאותן הסיבות? מה יש בחוק המואזין החדש שאין בחוק המפגעים הישן?

התשובה היא שהחוק החדש הופך את הקערה על פיה ומשנה את שיטת העבודה למודל של רישוי מראש. הוא אוסר באופן גורף התקנה או הפעלה של מערכת כריזה במסגד, ללא קבלת היתר מפורש מהמשרד להגנת הסביבה. החוק קובע קריטריונים למתן ההיתר בהתאם למיקום המסגד, לקרבתו לשכונות מגורים ועם מגבלות דציבלים קשיחות.

נוסף על כך, הוא מעניק לשוטרים סמכות מפורשת להיכנס למסגד כדי להפסיק את מפגע הרעש, ובמקרה של הפרה חוזרת - אף להחרים את מערכת ההגברה. הסנקציות הכספיות הפכו למרתיעות משמעותית: קנס מנהלי אוטומטי של 50 אלף שקלים למי שיפעיל מערכת הגברה לקריאות מואזין ללא היתר, ו־10,000 שקלים למי שיפר את תנאי הרישוי.

האם מדובר בחוק גזעני, המפלה ערבים על רקע דתי? התשובה היא לא, מפני שאין עוד קבוצה דתית בישראל המשמיעה רעשים בארבע לפנות בוקר. יש מי שביקש להשוות את רעש המואזין לרעש צופרי השבת או לפעמוני הכנסיות, אך מדובר בהשוואה מגוחכת: השבת אינה נכנסת באמצע הלילה, ופעמוני הכנסייה אינם מופעלים בשעה שכל האזרחים נמים את שנתם.

גם הטענה שמדובר בחוק מרחיק לכת ביחס לעולם אינה עומדת במבחן המציאות. בגרמניה קיים מנגנון רישוי קפדני של הרשויות המקומיות, ואסור למסגד להפעיל רמקול חיצוני בלי היתר הכרוך בבדיקות אקוסטיות של מהנדסי קול ובשמיעת התנגדויות השכנים. כך, למשל, בעיר קלן הותר למסגד המרכזי לשדר את קריאת יום השישי בלבד, לזמן קצוב ובמגבלות מחמירות.

בארה"ב ובקנדה הסדרת הנושא מבוססת על חוקי עזר עירוניים, וברוב הערים נדרש היתר מיוחד להפעלת רמקולים. בערים מסוימות במישיגן או במינסוטה עברו המסגדים תהליך רישוי ארוך כדי לקבל החרגה מוגבלת בשעות ובעוצמה, ואילו בערים אחרות בקשות כאלו נדחות על הסף בשל התנגדות הדיירים.

בדנמרק, חוקי הרעש המקומיים כה נוקשים עד שאישורים אלו כמעט אינם ניתנים; המסגד הגדול בקופנהגן, למשל, חויב כתנאי לבנייתו להשמיע את קריאות המואזין בתוך כותלי המבנה בלבד. בצרפת החילונית קיים איסור כמעט מוחלט על השמעת קריאות המואזין ברמקולים חיצוניים במרחב הציבורי.

במדינות מוסלמיות האסדרה קשוחה עוד יותר ונעשית על ידי השלטון המרכזי ולא הרשות המקומית, במטרה למנוע "מלחמות דציבלים" בין מסגדים סמוכים באזורים צפופים. בבחריין ובאיחוד האמירויות מנהלים משרדי ההקדשים מערך פיקוח הדוק, המכשיר רק מסגדים מרכזיים להשמיע קריאה חיצונית קצובה, בעוד מסגדים קטנים מחויבים להשתמש במערכות פנימיות.

במצרים מובילה הממשלה רפורמה נרחבת נגד "אנרכיית הרמקולים", האוסרת השמעת דרשות ותפילות בחוץ, ובאזורים מסוימים בקהיר אף הותקנו מערכות כריזה המחוברות ישירות לשידור מרכזי אחיד של המדינה. הגבלות ופיקוח דומים קיימים גם בערב הסעודית, באינדונזיה ובהודו.

אירועי 8 באוקטובר

בינתיים, רק במדינת ישראל כל מואזין הישר בעיניו יעשה - והכאב באוזנינו ישמע. קריאות המואזין נשמעות בדציבלים עזים, ולא פעם משודרות ברמקולים החיצוניים תפילות שלמות ודרשות המכילות תכנים קיצוניים. גזל השינה הקולקטיבי שנעשה באופן קבוע במדינת ישראל הוא לא רק מפגע בריאותי חמור ומטרד לאיכות החיים, אלא משדר חולשה ריבונית ואנרכיה. במזרח התיכון, מרחבים שאין בהם אכיפה ומשילות הם המצע שבו צומחת אלימות.

הצעת החוק החדשה כשלעצמה לא תשנה דבר אם לא נשנה את הקונספציה: הפחד הקבוע של מערכת האכיפה והביטחון מפני "הצתת מהומות" הוא שהביא אותנו עד הלום. בתרבות המזרח־תיכונית זה עובד בדיוק הפוך - מהומות אינן מוצתות מאכיפה נחושה, הן צומחות ומתפרצות דווקא במרחבי הוואקום והיעדר המשילות.

השבוע אמר ראש הממשלה נתניהו כי ישראל שינתה את תפיסת הביטחון שלה משום ששברה את מחסום הפחד מול אויביה. שינה בשלווה ובריאות הציבור הן חלק בלתי נפרד מביטחון לאומי. הגיעה העת שמדינת ישראל תשבור גם את מחסום קול הפחד, ותחזיר לאזרחיה את הזכות הבסיסית ביותר: לישון בשקט.