המדינה הכריעה: השילוב בין ציונות להלכה כבר לא מעניין אותה

אמור מעט ועשה הרבה: מבחנה של כל תפיסה, בין רוחנית ובין פוליטית, לא טמון בשפה שבה היא מדברת או באמירות והצהרות, כי אם במעשים, שהם המבטאים יותר מכל את האמת. במישור המעשי - מדינת ישראל בכללה מכריעה יום אחר יום כי החיבור המיוחד שהיה אפשרי בה, בין עולם ציוני ובין עולם הלכתי, אינו מעניין אותה.

הוא אינו מעניין את הפוליטיקה הלא־דתית, שמעדיפה למכור את ערכיה הציוניים בהקשר זה כדי להשיג מטרות פוליטיות אחרות; והוא אינו מעניין את הנציגות המתעטרת בדמותה של הציונות הדתית, אך מוכרת את עולם הרבנות למען מטרות אחרות.

בין שאר אתגריה של מדינת ישראל נמצא אתגר חיבורה של היהדות, השבה מלהיות המשמרת את העם היהודי בגלות, לישות לאומית הפועלת במסגרת רחבה של הקיום. במשך מאות שנים היתה הזהות היחידה שגיבשה את העם היהודי כולו - זהות הלכתית.

היו ויכוחים רבים, מחלוקות ופילוגים, כיצד על ההלכה להיראות: בין חסידים למתנגדים, בין קראים לרבניים, ובין קבוצות שונות ומגוונות, אך לא היה ספק כי מגבש הזהות הוא המגבש ההלכתי.

ב־200 השנים האחרונות השתנו פני ההיסטוריה היהודית, ולמן תנועת ההשכלה ועד ימינו נוצר מוקד נוסף: המוקד הלאומי. החיבור ביניהם הוא חיבור מרתק מאין כמותו, ומשפיע על כל אחד מאתנו.

במישור הרבני נוצרה דמות שיש בידה להקיף את שני המוקדים. הרבנות הציונית הדתית קושרה קשר עז לעולם ההלכה, לתלמוד התורה, ולכל שפע היצירה התורנית שנוצרה במשך אלפי שנים. בד בבד היא מתייחסת בעין טובה למדע ולתרבות, לחובת הגיוס לצבא, לשותפות בכל מסגרות החיים ועוד.

טבעי הדבר שרבנות זו גם מסוגלת לתקשר עם רוב הציבור בארץ, בשל היותה שותפה אמיתית במסגרות החיים של המדינה, על חובותיה וזכויותיה.

הפילוג רק יחמיר

אולם הפוליטיקה אינה מתעניינת בכל אלה. השיקולים הפוליטיים הדירו את התפיסות המכילות ממערך היהדות הממלכתית, ושיתפו פעולה ואף הובילו מאבק ברבנות הציונית הדתית.

הדבר בא לידי ביטוי בדרכים רבות: מערכת המינויים של רבני הערים והדיינים; מאמצים להכפפת מערכות הכשרות לתפיסות שאינן שוקלות - בד בבד עם הנאמנות המוחלטת המוצדקת להלכה - את המשמעויות הכלכליות של מונופולים ומחירים; קבלת המציאות של רבנים הפועלים כבאי כוחה של  המדינה ואינם מכירים בחוקיה ובממסדיה; ועוד ועוד. בשל העובדה שנוח למכור את היהדות תמורת הישגים פוליטיים, זה מה שמתרחש בחודשים האחרונים.

המציאות הזו נוחה לרבים. ליהדות החרדית היא נוחה, כי היא נהנית ממדיניות זו. אין לי טענות נגדה. זו תפיסת עולמה, וכשם שאין אני רוצה שיתערבו בתפיסת עולמי הדתית, כך איני מתערב בתפיסותיהם. הטענות העיקריות מופנות כלפי הרוב המוחלט של אזרחי מדינת ישראל, שהוא גם יהודי וגם ציוני, ומעוניין בשילוב המאתגר שבין תורה וחיים, הלכה ומדינה, זהות ואחדות.

מה שמקודם בעת הזו הוא ההפך מכך - ולמעשה, המחיר עלול להיות חיזוק ההליכה לצדדים: אלה יעצימו יותר את הרצון לכפות את עולמם על אחרים, ואלה יבעטו יותר בזהותם היהודית, כי היא תיתפס בעיניהם יותר ויותר כמנוגדת לחיים.

הכותב הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר