בשורה לאומית אסטרטגית טמונה במינוי של רומן גופמן לראשות המוסד, שצלח למרות המכשולים הנכלוליים שהועמדו בדרכו. מדובר בבשורה החשובה בהרבה מעצם מינוי ראש מוסד טוב, כי לצד המינוי של דוד זיני לראש השב"כ, שהועבר במסלול חתחתים דומה, מינוי גופמן שובר מונופול בן עשרות שנים בעניין תפיסת הביטחון הלאומי שלנו. תפיסה של חבר להשקפה המביא חבר להשקפה, ויחדיו מובילים את ראשי הממשלה הרופסים בדרך ל־7 באוקטובר.
אני לא מכיר אישית את גופמן או את זיני, אבל ברור שהם אאוטסיידרים, מי שלא צועדים בנתיב הרעיוני־מנטלי של הארגונים שעליהם הם הופקדו. אפילו מתוך מסכת ההשמצות שניסו להדביק לגופמן ניכר שהוא קצין יצירתי, יוזם, תוקפני, בעל ראייה אסטרטגית השואפת לשנות מציאות, במקום להתקפד ולהכיל אותה. ההפך מקווי המתאר של רוב ראשי מערכת הביטחון ב־40 השנים האחרונות.
זו בדיוק הסיבה שבגללה הצטרף ראש המוסד היוצא, דדי ברנע, לקשר אפל עם היועצת המשפטית לממשלה, בניסיון לסכל בכל מחיר את המינוי. מדובר בניסיון, שהוכח ככוזב, להדביק לגופמן פגם חמור בשורש האמינות והמהימנות שלו. חומרת המזימה מוכיחה כמה רחוק היו מוכנים להרהיב שרידי הצמרת הישנה כדי להדוף את הסכנה הגדולה מבחינתם - שינוי כללי המשחק. ברנע, שנחלץ משום־מה מאחריות למחדל העיוורון מול חמאס, ונכשל כאשר הימר על האויב הקטארי כשותף, חצה הפעם כל גבול, מבלי לשלם מחיר.
כך צמרת המוסד, כמו גם צמרת הלשעברים של השב"כ לפניה, יחד עם היועצת המשפטית, ניהלה קרב מאסף שנועד לשמר את שיטת השכפול הרעיוני של מעלה הפירמידה. שכפול שניכר עד כאב ברצף ראשי השב"כ בדימוס, שמציגים עמדות דפיטיסטיות זהות מבית השמאל הקיצוני ברוח יעקב פרי - ממהנדסי אוסלו. שכפול שבולט בגלריות הפרשנים של ערוצי המיינסטרים, שבהם רוב האלופים בדימוס ומעלה מזמררים באותו קו שגוי. זו אותה צמרת שהובילה את דן חלוץ המוצלח במיוחד לתפקיד רמטכ"ל, כמו גם את יאיר גולן, החכם באדם, לתפקיד סגן הרמטכ"ל.
כשצופים מחדש בנאום המפורסם של מח"ט 7 רומן גופמן בשנת 2019 בפני צמרת צה"ל, ניתן להתחיל לעכל את גודל השינוי. גופמן עלה לפודיום והטיח: "כוחות היבשה מוכנים ורוצים להילחם, אבל אתם, הצמרת, לא מפעילים אותנו". הוא נתקל בצחקוק מזלזל של ראשי פורום מטכ"ל, מגדי איזנקוט ועד אביב כוכבי, מהרצי הלוי ועד אהרון חליוה. כיום, כשברור מי צדק, מובן שדווקא גופמן - אז עוף מוזר וחריג - סלל את דרך המלך הרצויה לכולנו.
הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר הוא אמנם תוצר של הדור הקודם, אבל דומה שקלט את שינוי רוח הזמן, ומפגין - לפחות בלבנון ובאיראן - את הקו של רומן גופמן מודל 2019: דוחף את הממשלה לתקוף ולא לרמות ולהתקפל. והרי ברור שגם גנרלים טובים מושפעים מהסביבה שלהם. כך, לכאורה, החל מהשבוע לפחות במערכת הביטחון יש לנו סט השונה באופן קיצוני מזה של אוסלו, ההתנתקות, מזוודות הכסף וערב 7 באוקטובר.
עכשיו נותר לבנות מחדש את צמרת המערכת המשפטית של המדינה - פרקליט המדינה, מחלקת הבג"צים, ובראש ובראשונה היועצת המשפטית. הכישלון והמעילה באמון של אלו בפרשת גופמן, כמו ביותר מדי פרשות אחרות, ממחישים את עוצם השינוי שנדרש גם אצלם.
ריקבון המינויים של נתניהו
ניתן היה להניח שמינוי גופמן בידי ראש הממשלה, כמו גם זה של דוד זיני ואייל זמיר, מעיד שנתניהו שינה ותיקן את דרכיו. זאת, כיוון שהוא־הוא האיש שמינה את רוב הבכירים בעשרות השנים האחרונות, ביניהם הכושלים וההרסניים ביותר. כולל רוב ראשי השב"כ נגועי הקונספציה, שלא לדבר על הרמטכ"לים שהביאו אותנו עד הלום. וכמובן יועצים משפטיים גרועים, פרט לכוכבת - בהרב־מיארה.
אבל הובלת הבחירה בפרקליט האישי שלו, מיכאל ראבילו, למבקר המדינה - ממחישה שמערכת השיקולים והיעדים של בנימין נתניהו לא השתנתה במאום. ביבי פועל בעיקר עבור ביבי, לא עבורנו.
ראבילו יכול היה, אולי, להיות מועמד ראוי למבקר, לו היה מקודם על ידי מי שאין לו אינטרס אישי מובהק במשרה. בידי מי שתלוי אישית בתחקירים שכבר נערכו לגבי 7 באוקטובר, שלא לדבר על הדוחות העתידיים שיעסקו בתפקודו של הלקוח נתניהו. לכן לא נדרש סירחון אופן הבחירה בראבילו בכנסת, שספק רב אם יתברר כחוקי, כדי לקבוע שמדובר במינוי אומלל - מושחת לחלוטין.
המינוי ממחיש שבממלכת נתניהו לא השתנה דבר. בעבר שיתף ראש הממשלה פעולה עם אהרן ברק בהפיכה המשפטית, שריסקה את מבנה הדמוקרטיה הישראלית, כדי שברק יגן עליו אישית ביום סגריר. מאותה סיבה קידם ביבי את שי ניצן ומינה אותו לפרקליט המדינה, בתקווה לקבלת חסינות אישית. כך גם מינויים אומללים נוספים שלו, לאורך השנים, שנבעו מחולשה או מחישובים זרים, כשלעיתים הוא מצפה ממועמדים כמו מנדלבליט או אלשיך להפגין נאמנות אישית לו ומתבדה.
המינוי של ראבילו, יחד עם טרפוד היכולת לחקור את המחדל הגדול מכולם, ממחישים שאם חל שינוי כלשהו באורח המינויים של נתניהו, הוא נוגע רק לעוצם התעוזה שלו. תעוזה למנות את מי שהוא מאמין שיוכל לסייע לו אישית טוב יותר. במקרה של מינוי גופמן, זה התברר במקרה כטוב לכולנו. בעניינו של ראבילו זה לא מתקבל על הדעת.
תסמונת סן ז'רמן
כדי להבין מדוע השבוע שוב הרסו האוהדים הערבים של פריז סן ז'רמן את מרכז עיר האורות, כדאי להיזכר במשל העקרב והצפרדע. העקרב הבטיח לצפרדע שהוא לא יעקוץ אותה אם תעביר אותו את הנהר על גבה, אבל לא עמד בהבטחתו. וכאשר השניים צללו למצולות, הודה העקרב - אני לא יכול להתגבר על הטבע שלי.
פריז סן ז'רמן היא קבוצה שנרכשה ב־2011 בידי קטאר, כדי להלבין את מדינת הטרור הזו. מאז הוזרמו אליה כ־2.5 מיליארד יורו, בדרכי עקלתון, וההון האדיר הפך קבוצה משנית לאלופת אירופה פעמיים. לא מפתיע שלבעלות הקטארית התחבר קהל האוהדים המוסלמי־ערבי של פריז, שהגיע לבירת צרפת ומכרסם אותה מבפנים.
אבל ההשתוללות, ההתקפות, האש והאלימות סותרות את האינטרס של ההמונים הללו להמשיך למצוץ את לשדן של החברה והכלכלה הצרפתיות, הרי יש להם אינטרס שצרפת תשגשג ולא תיהרס. אבל הם לא מסוגלים להתגבר על טבעם, ועד שהם לא יהפכו את השאנז אליזה לחוצות עזה - הם לא יעצרו. כידוע לנו, גם לא אז. הדבר היחידי שתמוה הוא העובדה שהצרפתים, כמו הבריטים, הבלגים, ההולנדים ודומיהם - מדחיקים, מנרמלים, לא זרקו את הפורעים חזרה לארצות המוצא שלהם. פשוט מתאבדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו