לקראת הבחירה למבקר המדינה הבא, שתיערך בכנסת בימים הקרובים, עולה מחדש השאלה מהו למעשה תפקידו של אחד ממוסדות הפיקוח החשובים בישראל.
עיקרי הדברים:
- מבקר המדינה אחראי לביקורת על משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והגופים הציבוריים
- המבקר נבחר בכנסת בהצבעה חשאית לכהונה אחת בת שבע שנים
- לצד עבודת הביקורת, המבקר משמש גם כנציב תלונות הציבור ומפקח על מימון המפלגות בבחירות
למרות שלעיתים נתפס כמוסד בירוקרטי המפרסם דוחות ביקורת בלבד, מבקר המדינה מחזיק בסמכויות רחבות המאפשרות לו לבחון את פעילות משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, החברות הממשלתיות וגופים ציבוריים נוספים - ולהצביע על מחדלים המשפיעים באופן ישיר על חיי האזרחים.
מעמדו של המבקר מעוגן בחוק יסוד: מבקר המדינה, והוא אחראי בפני הכנסת בלבד ואינו כפוף לממשלה. במסגרת תפקידו בוחן המבקר לא רק את חוקיות פעולות הרשויות, אלא גם את טוהר המידות, המינהל התקין, היעילות והחיסכון בכספי הציבור.
היקף הביקורת של המבקר נחשב לאחד הרחבים בעולם וכולל משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, תאגידים ציבוריים וגופים הנתמכים מכספי המדינה. בנוסף, מאז שנת 1971 משמש מבקר המדינה גם כנציב תלונות הציבור, ואליו יכולים אזרחים לפנות במקרים שבהם הם סבורים כי נפגעו מהתנהלות בלתי תקינה של רשויות המדינה.
הליך הבחירה לתפקיד מתבצע בכנסת בהצבעה חשאית. כל אזרח ותושב ישראל כשיר להתמודד לתפקיד, אך בפועל רוב מבקרי המדינה לאורך השנים הגיעו מעולם המשפט או ממערכות ציבוריות בכירות. כהונת המבקר נמשכת שבע שנים ואינה ניתנת לחידוש, במטרה לשמור על עצמאותו.
על פי החוק, הבחירה חייבת להתקיים בין 30 ל-90 ימים לפני סיום כהונתו של המבקר המכהן. כהונתו של מבקר המדינה הנוכחי, מתניהו אנגלמן, צפויה להסתיים ב-3 ביולי 2026. כדי להגיש מועמדות נדרשת תמיכתם של לפחות עשרה חברי כנסת. בסיבוב הראשון נדרש רוב של 61 חברי כנסת, ואם אף מועמד אינו משיג רוב כזה, מתקיים סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר.
לצד עבודת הביקורת השוטפת, למבקר המדינה תפקיד משמעותי גם בתקופות בחירות. הוא מפקח על מימון המפלגות, בודק את מקורות הכספים והוצאות הבחירות שלהן, ומוסמך להטיל סנקציות וקנסות על מפלגות שמפרות את הוראות החוק.
למרות שמבקר המדינה אינו גוף אכיפה ואינו יכול להעמיד לדין או להעניש בעלי תפקידים, לאורך השנים הובילו דוחותיו לחשיפת מחדלים משמעותיים ולשינויים במערכות ציבוריות שונות. בין הדוחות הבולטים ניתן למנות את הביקורות על משבר מניות הבנקים, אסון השריפה בכרמל ומשבר הדיור.
בסופו של דבר, כוחו המרכזי של מבקר המדינה אינו נשען על סמכויות אכיפה, אלא על עצמאותו, על חשיפת מידע לציבור ועל היכולת להפעיל לחץ ציבורי ופוליטי שיביא ליישום המלצותיו ולתיקון ליקויים במערכת הציבורית.
ד"ר חן פרידברג היא עמיתת מחקר בתוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו