משהו בדמוקרטיה השתבש: למה להיבחר אם אפשר לסחוט?

אביגדור ליברמן רוצה להיות ראש ממשלה. הוא סבור שתורו הגיע. שמגיע לו. שהוא ראוי. שזה זמנו לזרוח. יש רק בעיה אחת: לפי הסקרים, הוא רחוק מלהיות המפלגה הגדולה ביותר, אפילו בתוך הגוש שלו. אבל הודות לתקדים המיוחד שיצרו נפתלי בנט ויאיר לפיד, זו לא בעיה. עם קצת רצון, וציניות, וכישורי סחיטה - אפשר להיות ראש ממשלה גם עם שישה מנדטים.

דבר אחד בכל זאת יש לומר לזכותו של ליברמן, ואני עושה זאת ללא בדל של אירוניה: לכל הפחות הוא אומר בגלוי מה הוא מתכוון לעשות. לא מוליך בכחש, לא מתחייב, לא חותם על מסמכים בשידור ולא צועק "זה לא יפה!" למי שמזהיר מפני התרגיל. לא רק שהוא אומר זאת בריש גלי, הוא גם משתמש בתקדים של בנט ולפיד כהצדקה למהלך. "ראינו בממשלת השינוי שלא תמיד ראש הממשלה הוא יו"ר המפלגה הגדולה". הנה - הוכח שאפשר ושמותר. אפשר לבוא אליו בטענות?

נסתדר כבר אחרי הבחירות

האריתמטיקה היא לא הסיפור פה. מותר למפלגות המשתייכות לגוש פוליטי להכתיר את מי שירצו כמועמדן לראשות הממשלה. פורמלית, אין שום בעיה. אבל משהו באינטואיציה בכל זאת מזדעק. לא רק בגלל חוסר הפרופורציה הצורם בין משקלה האלקטורלי של מפלגה קטנה או בינונית לבין העוצמה הפוליטית שראשה יחזיק בידיו.

התחושה היא שמשהו בסיסי מאוד בהבנה של דמוקרטיה כמימוש רצון הרוב משובש לחלוטין. אם הציבור היה רוצה במישהו כראש ממשלה - הוא היה מצביע בהמוניו, ומעניק לו ולגוש שהוא עומד בראשו רוב מוצק. הצבעה המונית כמוה כהבעת אמון במנהיגותו.

זה לא עניין של פרינציפ, זה עניין של תרבות פוליטית. ומצב שבו שאלת המועמד המוביל של הגוש לראשות הממשלה נותרת פתוחה ונתונה לתחרות ולמיקוח אחרי הבחירות ממחיש שבעצם אין כאן לא מפלגות אמיתיות, לא מחנה רעיוני ולא מנהיגים אותנטיים.

הנזק העמוק שחוללו נפתלי בנט ויאיר לפיד לדמוקרטיה הישראלית חורג הרבה מעבר לתקדים המופרע הזה, שהשאיר את שאלת זהותו של ראש ממשלה פתוחה להמשך דיון ולסחיטה אחרי הבחירות. אבל העיוות הזה מתאפשר הודות למכה האנושה שהמיטו על התרבות הדמוקרטית שלנו מפלגות המנהיג, ומפלגות האינסטנט שפרחו בשדותינו עם קריסתו של השמאל הישראלי בעשור האחרון.

אני חושב על יש עתיד של יאיר לפיד, וחוסן לישראל שהפכה לכחול לבן ואז המחנה הממלכתי של בני גנץ. אני חושב על בנט 26' של נפתלי בנט שמתמזגת לביחד, ועל ישר! של איזנקוט. אני חושב על רשימה של מפלגות שהמכנה המשותף של כולן הוא טשטוש אידיאולוגי מובהק והיעדר מנגנוני דמוקרטיה פנימיים.

מדובר במפלגות מנהיג שרשימתן מכונה "נבחרת", ושמועמדיהן לכנסת מלוהקים על ידי כוורת היועצים והאסטרטגים של היו"ר בהתאם לשיקולים תדמיתיים ותקשורתיים. ראיונות פוליטיים עם מנהיגי המפלגות האלה, בדגש על בנט, לפיד ואיזנקוט, הם אירוע שומט לסתות: אין זכר לקביעה קונקרטית אחת שיכולה לסווג את מי מהם לשמאל או לימין מבחינה מדינית, חברתית או כלכלית.

במפלגות האלה אין מקום ואין לגיטימציה למנגנון שטח דמוקרטי או לתסיסה רעיונית. ממילא לא מתקיים בהן דיון מפלגתי אידיאולוגי משמעותי, וודאי לא התחייבות על סדר יום מובהק. אלה מפלגות טופו, שיכולות להתבשל ב"גוש" ברוטב ימני או שמאלי. הקואליציות שהמפלגות האלה מקימות מושתתות על נכונות "לדלג מעל מחלוקות", כלומר לוותר על הכרעה אידיאולוגית בסוגיות הקורעות את החברה. זו הסיבה שמועמדיהן יושבים על "טיקט", ולא על מצע אידיאולוגי: "הצעיר". "הביטחוניסט". "הכלכלי". "החברתי". "הדתי". "המזרחי". "המנכ"ל". "הגמלאי".

התרבות הפוליטית החדשה הזו חיסלה את הוויכוח הרעיוני בישראל, ודלדלה באופן מחפיר את אחד המאפיינים המבורכים של הפרהסיה הישראלית לדורותיה: ויכוח רעיוני תוסס ויצרי שאינו חושש מעימות - ומהכרעה אידיאולוגית.

זו הסיבה לכך שבגוש המפלגות הזה אין גם כל משמעות לזהות המנהיג, וכולם - קטנים כגדולים - הם מועמדים בעיני עצמם לראשות הממשלה, ויעשו הכל כדי "למקסם" את תוצאות הבחירות כדי לסחוט ראשות ממשלה בקונסטלציה כלשהי. העובדה המצערת היא שמכיוון שאיש מהם לא מייצג זרם אידיאולוגי מהותי, וממילא גם לא מנהיג של תנועה פוליטית משמעותית או של ציבור שמזדהה עם דרך רעיונית, מאמצי השכנוע מוקדשים לשיווק המועמד כמי שיוכל לנצח את גוש נתניהו ולהביא את השינוי. לא דרך. לא סדר יום. לא רעיון. לא חזון.

הקייס של ליברמן

אפשר להגיד הכל על בנימין נתניהו, על הליכוד ועל מפלגות הגוש. יש שם סכסוכים, ויש שם סקנדלים, ויש שם יצרים, ויש שם תקלות ביצוע, ויחסים מעורערים, ולעיתים מזומנות גם אי־עמידה ביעדים או בהבטחות. אבל יש שם מחנה פוליטי עם מכנה משותף אידיאולוגי, עם סדר יום חברתי, עם זהות, ועם ציבור בוחרים גדול שבוחר בהם בהמוניו בזכות מה שהם. זו הצבעה פוזיטיבית. אף אחד לא מצביע לליכוד כי נתניהו הוא "היחיד שיכול לנצח את בנט או את איזנקוט או את גנץ או את יאיר גולן".

איזנקוט, לפיד ובנט מתאמצים לשוות לעצמם דימוי של ראשי ממשלה ומנהיגים בשלטי חוצות ובאירועי יח"צ בגני התערוכה. אבל בגלריית מפלגות האינסטנט האלו, שוויתרו לחלוטין על מסורת של דמוקרטיה פנים־מפלגתית וגיבוש של זהות אידיאולוגית, אין להם אף יתרון מהותי על פני אביגדור ליברמן - זולת, אולי, מספר גדול יותר של מנדטים. במידה רבה, לאביגדור ליברמן יש קייס אפילו יותר מוצק מהם לתבוע ראשות ממשלה. הם הרי המציאו את השיטה.