משהו חדש קורה בפוליטיקה הישראלית - והציבור צמא לזה

אנשים טובים באים לפוליטיקה - אחרי הטבח ערכתי מחקר מקיף שהתגלה בו מסר יוצא דופן בעוצמתו: רוב הציבור רצה להחליף את כל 120 חברי הכנסת. להחליף באמת. לא היה מדובר בזעם טוקבקיסטי, אלא באמירה מחושבת של הציבור הישראלי: רוצים דם חדש, אבל הוא חייב לזרום בגופם של אנשים בעלי ניסיון ועשייה.

האתגר: הפוליטיקה הישראלית היא לא מקום מתגמל. בניגוד למה שחושבים - השכר גרוע ביחס למוחות המוכשרים שהיא דורשת, ובתמורה מקבלים דליי זבל על הראש.

אני זוכר שיחה עם אדם מרשים מאוד, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, והוא אמר לי: מה זה עוזר לי לעשות לביתי, אם הבן החייל שלי כמעט נהרג בטבח. מה הטעם במרוץ לקריירה, כשהבית מתמוטט לנו על קו הסיום.

השבועות האחרונים מוכיחים שהצימאון של הציבור הישראלי נשא פרי: מכל כיוון יש נהירה של דמויות חדשות לפוליטיקה. מכל הקהלים, לכל המפלגות. רשימת המתמודדים מתמלאת בדמויות מעוררות תקווה, עתירות עשייה, מאזורי הניהול, הצבא, הכלכלה, אקטיביזם חברתי, ולצידן גם משפחות שכולות.

זה מעודד, כי בניגוד למה שחושבים, לשבת בטנק עם מי שאתה לא מסכים עם דעתו יותר קל מאשר לשבת איתו במליאה. להתלונן על נבחרי ציבור קל יותר מאשר להיות איש ציבור. והנה, זה קורה.

נבחרת הכותבים של "היום" | קרא עוד

• ההערכה בישראל: זה המועד שבו האיראנים ייצאו להפיל את המשטר | עמית סגל
  
  
  
• "פשרות טראמפ - אסון": החשש ואי ההסכמות במערכת הביטחון | יואב לימור
  
  
  
• הטרדה מינית או "כוחות האופל"? הסטנדרט הכפול של גיא פלג | עירית לינור
  

אנחנו בדרך לעבור מערכת בחירות לא קלה, אבל בקצה אפשר להתחיל לקוות שההון האנושי של הכנסת הבאה ישתפר פלאים. לא לחינם נתניהו מנסה להגדיל את כמות השריונים שלו בליכוד ולייבא אנשים חדשים מבחוץ. גם הוא מבין בדיוק לאן זה הולך.

היות שהפערים האידיאולוגיים בין החברים הם פייק מוחלט, ואנחנו עוסקים בעיקר בפוליטיקה פרסונלית ובסוגיות הניתנות לפתרון ברצון טוב ובממשלת הסכמות - מי יודע, אולי עוד נקבל חברי כנסת שיבואו לעשות לביתם במובן הציוני של הביטוי. עכשיו רק צריך לסתום את האף עד אוקטובר.

ימין מאחד נולד

כבר חודשים אני כותב אותו דבר במילים אחרות: מפלגת ימין מאחדת חייבת לקום בישראל. מפלגה שתתאים עצמה לציר המרכזי של הקונצנזוס הישראלי, הדורש ממשלה שלא תישען על המפלגות החרדיות או הערביות. איתרע הגורל, והשבוע הודיעו על כוונתם לקפוץ למים שני שחקנים שיכולים להיות ציר מרכזי במיזם.

הראשון הוא גלעד ארדן, שלמזלו (ומשום שביבי השליך אותו לאו"ם כי זה היעד הכי רחוק שמצא) לא היה בישראל בתקופת הרפורמה המשפטית והטבח. בעבר היה בצמרת הליכוד, שר בט"פ, תקשורת והגנת הסביבה, ומרד בשרון בתקופת ההתנתקות. הוא מהדור הליכודניקי שגדל תחת נתניהו, דהיינו הדור שבו שום דשא פוליטי לא צמח. נער הפוסטר של הליכוד כבר בן 55.

השני הוא חילי טרופר, שהחליט לפרוש מבני גנץ לאחר תקופת התלבטות ארוכה. חילי היה שר התרבות בממשלה הקודמת, אבל הוא בעיקר מר האחדות של ישראל, בתחרות שאינה מרובת משתתפים במיוחד. הוא הגיע ממפלגת העבודה, אבל פועלו היה בעיקר בנושאים חברתיים. איכשהו הוא עבר בצנרת של הפוליטיקה הישראלית בלי שידבק בו ריח הביוב.

מיסטר ימין חדש ומר אחדות. אני לא יודע אם יש אפשרות שהם פשוט ירוצו ביחד, אבל אני יודע שלסחורה שלהם יש ביקוש, ואליהם ניתן להוסיף דמויות כמו עופר וינטר, יולי אדלשטיין, משה כחלון, דדי שמחי, יועז הנדל, איילת שקד ועוד רבים וטובים.

התקשורת הישראלית מכל אגפיה תמשיך לעודד דרבי של אדומים נגד צהובים, אבל האמת היא שאנחנו הקהל ועל המגרש עולה לשחק נבחרת ישראל. את הגופיות הצבעוניות אפשר להשאיר בבית.

טו דו ליסט

והנה כמה תופעות חיוביות שעלינו לדרוש מהמועמדים החדשים לאמץ:

דברו איתנו תכלס

תפסיקו לבלבל לנו את המוח. הציבור הישראלי התבגר ודורש תוכניות מעשיות. המדינה נכנסה לנו בקדנציה האחרונה לנשמה, אז אנחנו רוצים להיכנס לה בחזרה.

הביורוקרטיה הישראלית חונקת. מערכות הבריאות והתחבורה משוועות לשיפור, החינוך בכלל ובתקופות חירום בפרט, ואיתם סוגיית השוויון בנטל, הקושי לבצע רפורמות בתחומי הנדלן, הוויה דולורוזה של העצמאים ועוד שלל סוגיות של החיים עצמם - כל אלה דורשים פתרון כאן ועכשיו. ה־AI שנכנסה לחיינו בסערה מצריכה טיפול מיוחד, לפני ששיעורי האבטלה יזנקו. ישראל היתה הראשונה שיצאה מהקורונה, הראשונה שהביאה חיסון שלישי והיא מודל עולמי להגנה אווירית. אין סיבה שלא נהיה הראשונים שמתמודדים וממנפים את עידן הבינה המלאכותית.

במקום להמשיך להזדקן בזמן שרבים על ביבי־לא־ביבי, הפעם אנחנו מצפים שתזכרו שיש מדינה לנהל.

תראו חולשה, אתם לא מושלמים

בשנים האחרונות בישראל התרגלנו לחיות בתוך התמכרות לאדרנלין, כל רגע הוא דרמה, ואם אין כזאת נכנסים לרשת החברתית של טראמפ וכבר מוצאים. אבל דווקא בגלל זה הבנו ששום סופרמן לא יבוא.

תופעה בפסיכולוגיה חברתית שנקראת "פרדוקס הפגיעות" מראה שהדמויות שזוכות להכי הרבה אמפתיה הן דווקא האנשים הכי כריזמטיים כשהם חווים נפילה אנושית (אובמה עם כתם של קפה על החולצה, למשל). אנושיות קוראים לזה, וזה מה שאנחנו צריכים. אנחנו רוצים מבוגרים אחראיים. לא קדושים, לא מושלמים - מנהיגים. אנשים שמבינים שלא כל משבר צריך להפוך למלחמת אזרחים, שלא כל פשרה היא כניעה, שלא כל סבב מוצלח הוא ניצחון היסטורי. עייפנו. מדינה לא בונים בזעם - בונים אותה באהבה ובזהירות.

תדעו מתי ללכת

היתרון בכך שתגיעו לכנסת אחרי שעזבתם קריירות הוא שכנראה גם יש לכם קריירות לחזור אליהן. אפשר להפסיק את ההתבזות בשביל תשומת לב. ההצלחה שלכם תהיה שנבחרתם לעשות את העבודה השחורה בשבילנו. במילים אחרות: אל תראו את העזיבה של הכנסת ככישלון, תסתכלו עליה כסיומה של תורנות שמירה.

לקו הסיום של בחירות 2026 תגיע מדינה שהתבגרה. הפוליטיקאים יהיו כרגיל האחרונים שישימו לב, אבל בארבע השנים האלה השתנה להם העם. השיטות הישנות לא יעבדו, הספינים ייתקלו בחומת ציניות עייפה של עם הנלחם על חייו, אבל לא מוותר על חייו.

מותק, הבוחרים התחלפו.