הגבול מיטשטש: כשברית אמיצה הופכת לפוליטיקה חנפנית

כללי הפרוטוקול בטקס פרס ישראל עלולים להביך מעט את החתן הטרי דונלד טראמפ. מדינת ישראל, כידוע, החליטה השנה להעניק לו את הפרס היוקרתי, בקטגוריה שנתפרה במיוחד עבורו: "תרומה ייחודית לעם היהודי". טראמפ ייאלץ ללחוץ שם את ידו של הנשיא הרצוג, שאותו כינה "חרפה", "חלש" ו"פתטי", מכיוון שאינו חונן את נתניהו, וגם את ידו של נשיא העליון יצחק עמית, ראש הרשות ששופטת את נתניהו, שלה ייחס הנשיא "ציד מכשפות מגוחך". עם נתניהו עצמו לטראמפ יהיה פשוט יותר.

הפלונטר הטקסי הלא לגמרי דמיוני הזה, בין אם יתרחש כך או בדרך מעט שונה, הוא כבר עובדה: תולדה של ערבוב וטשטוש גבולות בין ברית אמיצה והדוקה של אינטרסים וערכים, בין ישראל לבין ארה"ב, לבין פוליטיקה של חנופה ושיכרון כוח שאינה מכבדת את העצמאות הישראלית, וגם אינה מחמיאה לכבוד העצמי שלנו כעם וכאומה ריבונית.

בעיצומה של המערכה מול איראן מתקשות אמריקה וישראל למתוח קו מפריד בין הברית והיחד לבין העצמאי והלבד. הן ההתערבות הבוטה של טראמפ במשפט נתניהו והן החלטת נתניהו להעניק לו את פרס ישראל משקפים זאת.

טראמפ מערבב ידידות אמת לישראל עם אדנות ופטרונות מקוממת והתערבות בעניין פנימי מובהק. משפט נתניהו ושאלת החנינה לרה"מ כלל אינם מעניינו, ממש כפי שהרפורמה המשפטית לא היתה מעניינם של ג'ו ביידן ושגרירו היהיר כאן, תומס ניידס. 

מי שצריך היה לשים סוף לפארסה הזאת, הרבה לפני התערבות טראמפ, ולגאול את הציבור הישראלי מאבן הרחיים הזאת, היא מערכת המשפט: הפרקליטות, היועמ"שית, שופטי נתניהו ונשיא העליון. הם אלה שהיו אמורים להבין, הרבה לפני טראמפ, שעצם קיום המשפט, כשישראל נאבקת על קיומה בזירות רבות, פוגע בביטחון המדינה, שהוא בבחינת "תמות נפשי" עם משפט נתניהו. המינימום שיכול וצריך היה להיעשות, עוד לפני בירור סוגיית החנינה - דחיית משפט נתניהו עד לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה - לא נעשה.

לא פרס ניחומים

כמה ריחוק וניכור צריך כדי לנהוג כך? האם המערכת המשפטית מנותקת מהציבור הרחב ומהמציאות הקשה והמורכבת שבה נתונה ישראל? האם אינה מבינה, עוד לפני הרגל הגסה שטראמפ שם לנו כאן, שבתקופת חירום ומלחמה, כשפרקים היסטוריים חדשים נכתבים במזרח התיכון, ישראל זקוקה לראש ממשלה לא במשרה מלאה אלא במשרה כפולה, שכל־כולו מוכוון לניהול המערכה.

הרושם המתקבל הוא שחלק מהמשפטנים ומהשופטים מסתגרים במגדל השן שלהם ושוכחים שהם מחויבים לחיות גם בתוך עמם. זו הרי גם המדינה שלהם. מה אינם רואים? או שהשם נתניהו פשוט מעוור את עיניהם ומשבש את שיקול דעתם?

גם הנשיא הרצוג יכול היה להביא לסיום המשפט הכה מיותר ומזיק הזה. אביו, חיים הרצוג, הנשיא השישי, חנן בזמנו את בכירי השב"כ בפרשת קו 300, "בראש ובראשונה כדי להגן על טובת הציבור וביטחון המדינה". הרצוג הבן, לו רק היה נחוש ואמיץ יותר, יכול היה לצעוד בנתיב שסלל עבורו אביו, ובדיוק מאותם טעמים.

ומנגד, גם אצל נתניהו ולא רק אצל טראמפ, היטשטשו גבולות. ההחלטה להעניק לטראמפ את פרס ישראל היא טעות ולוקה בחנופה מביכה. טראמפ הוא אכן הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל אי־פעם בבית הלבן, אבל הענקת הפרס למי שאינו ישראלי ואף אינו נמנה עם יהדות התפוצות (יש גם קטגוריה כזאת), אינה רעיון טוב.

ימי הזיכרון והעצמאות שלנו צריכים להישאר רק שלנו, בלי לערב בהם אינטרסים זרים, או לסחור בהם פוליטית ומדינית. העובדה שמדובר בטראמפ, שלבטח יגנוב את כל תשומת הלב התקשורתית, בטקס שהוא אחד מאבני הפינה של יום העצמאות, רק מחדדת זאת. נוכחותו באירוע תסתיר את הדגל הכחול־לבן בדגל הכוכבים האמריקני ותגמד את יום החג ואת יתר חתני הפרס.

השאירו, אפוא, את ימי הזיכרון והעצמאות לעצמנו. פרס ישראל אינו פרס ניחומים על אי־זכייה בנובל. אפשר להוקיר חברים טובים בדרכים רבות אחרות. נשיאי ארה"ב מונצחים בישראל באמצעות רחובות, מרכזים ומונומנטים (יד קנדי), אבל התקדים הזה עוד יאפשר לממשלה אחרת, עם קו מדיני הפוך, להעניק את פרס ישראל לנשיא אמריקני, שבשם "השלום" קידם חלוקה של ירושלים ונסיגה מיו"ש, ובכך לדעתה הרים "תרומה משמעותית לעם היהודי".

קשר בריא יותר

דווקא מהלך אחר של נתניהו, שחותר לוותר בהדרגה על הסיוע הצבאי הקבוע מארה"ב (3.8 מיליארד דולר לשנה), הוא צעד בכיוון הנכון. הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות הם כמעט סימביוטיים, וגם ארה"ב נהנית מהם. ישראל מהווה עבור אמריקה מעבדה לפיתוחים ביטחוניים רבים בתנאי קרב אמיתיים. למטוס ה־F-16 למשל התווספו לא פחות מ־700 שדרוגים בעקבות העצות והניסיון הישראלי. זה חסך לאמריקנים מיליארדי דולרים ועשור של מחקר ופיתוח, וזאת רק דוגמה אחת מני רבות. עבור ארה"ב ישראל היא אכן "נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר בעולם שקשה להטביעה", כפי שפעם תיאר אותה הגנרל אלכסנדר הייג.

מאז קמה ישראל ארה"ב העבירה לה 200 מיליארד דולר, כ־75% מהם כספי סיוע צבאי. לפני שנים, כשנתניהו החליט לוותר על הסיוע האזרחי האמריקני לישראל, סברו רבים שהשתבשה עליו דעתו, אבל הסיוע הזה צומצם בהדרגה עד שב־2008 פסק לחלוטין. נגמלנו ממנו. גם כיום מפקפקים רבים בתבונה שבוויתור הדרגתי על הסיוע הצבאי. אבל עדיף להמיר אותו בדפוסים של שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני והשקעות ומחקר משותפים, וגם בפתיחת השוק הישראלי ושווקים אחרים בעולם בפני מערכת הביטחון הישראלית. הללו חסומים בפנינו כיום בשל הסכמים מול האמריקנים שישראל מחויבת אליהם. מערכת יחסים על בסיס כזה רק תשביח את הקשר שלנו עם ארה"ב ותהפוך אותו לבריא יותר.

כשטראמפ נמצא בבית הלבן וכמעט הכל "גן עדן", מהלך כזה נראה אולי פחות מובן, אבל יום אחד, כשבחדר הסגלגל יישב חלילה נשיא מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית - קמלה האריס כמעט הגיעה לשם - נודה לאלוקים ולנתניהו על שהפכנו להיות מעט יותר עצמאיים.