הציבור המשרת הוכיח: במלחמה מנצחים עם ביטחון - לא עם חקיקה

מאתמול אני מקבלת הודעות רבות על "הניצחון" במאבק של "שותפות לשירות" בבלימת חוק הגיוס. דווקא בשעת מלחמה, אני מציעה לממשלת ישראל מסגור אחר: האם אזרחי מדינת ישראל מרגישים ביטחון? האם הצלחנו לדאוג לכך שכל אזרח בישראל יודע שיש לנו צבא גדול, חזק ונחוש שיכול לפעול בכל זירה בהווה ובעתיד?

חקיקה היא ענין פרלמנטרי. היא מאפשרת להוציא לפועל את החזון של הממשלה הנבחרת. היא אינה מטרה בפני עצמה. חוק שירות הביטחון, התקף כיום, נותן את המענה החוקי הראוי לחובה הבסיסית להתגייס.

תמיד טענו שאין צורך בהחלפתו או בתיקונים דרסטיים.
"הניצחון" שאפשר לדבר עליו הוא דווקא במישור העקרוני. ארגוני המשרתים, שבנויים על משפחות משרתי המילואים והסדיר, שבחרו לממש את החובה האזרחית והמוסרית ולצאת להגן על מדינת ישראל - הצליחו להנכיח את חזון הצבא הגדול והחזק בשיח הציבורי. את החזון של צבא הבנוי על ערבות הדדית והמוסר התורני.

עניין של מהות

המשרתים, שהגיעו הישר מהחזיתות בהן הצורך הביטחוני ברור לעין כל, הביאו את רוח הקרב הזו לתוך דיוני ועדת חוץ וביטחון. לתוך הכנסת. זה לא עניין של חקיקה. זה עניין של מהות. ובמהות ניצחנו.

דווקא בשעת מלחמה, בעוד שרובנו נמצאים בסבב חמישי או שישי, ויוצאים שוב בזינוק בבוקר שבת מהבית כי נקראנו לדגל, דווקא אז - ממשלת ישראל מבינה שהיא לא יכולה לעמוד מנגד ולאפשר השתמטות שהיא סכנה למדינת ישראל - דבר זה עומד לזכותנו. לא רק לזכות הציבור המשרת, לזכות כל אזרחי מדינת ישראל שמבקשים ביטחון וחברה מתוקנת.

הדרך לא הסתיימה - הציפייה הברורה שלנו מהממשלה הנוכחית ומזו שתבוא אחריה להמשיך לפעול להרחבת שורות צה"ל - נותרה בעינה. צה"ל נדרש להוציא צווים ולאכוף אותם. המדינה נדרשת לתת גיבוי מלא לכך בתקציבים למסגרות מותאמות ובעידוד לגיוס המגזר החרדי. תקציבים למסגרות שאינן מעודדות גיוס אינם באים בחשבון.

כאשר ביטחון מדינת ישראל על הפרק - אין צד מנצח בתוך הציבור הישראלי. כולנו ננצח כאשר נוכל לישון בביתנו בשקט, בידיעה שיש לנו צבא שמסוגל להתמודד לאורך שנים עם כל איום ועם כל צורר. בזכות הכח ובזכות השותפות וערבות הדדית - חוצת מגזרים.