מראית עין של אג'נדה: מאחורי הסיסמאות, היחס למזרחיות לא השתנה

הסטטוס של פרופ' משה כהן-אליה על ח"כ נעמה לזימי, שהתעלמה מהאמירות הגזעניות של אהוד ברק - עורר שוב את הדיון בנושא המזרחי, דיון שנדמה שאף פעם לא שוכך, על אף חוסר הרצון המופגן לקיים אותו.

בתגובות לכהן-אליה משמאל, ניכר שבשמאל מאוימים מהשיח ומנסים להעלים אותו דרך תיוגו כפוליטיקת זהויות רדודה ונחותה. אבל גם בימין נמנעים לרוב מדיון ישיר בנושא, בעיקר בשל החשש שהוא נתפס כשיח שמפרק את הקולקטיב.

האמת היא שהשמאל בישראל פתח חזית מול הציבור המזרחי עוד בימי בגין. אז, כשנעשה ברור שמדובר בציבור שיכול להחליף שלטון, המזרחים סומנו כבעיה. בעיה שצריך להילחם בה עד שתיעלם.

לפני מהפך 77' בשמאל חשבו שאולי עוד אפשר לחנך את המזרחים מחדש: לעקור מהם את החיבור לדת ולמסורת, למתן את הלאומיות, לנטרל את המטען התרבותי שלהם ובכך להפוך אותם למצביעי שמאל נאמנים. אבל אחרי שנים של ניסיונות חינוך כושלים, נראה שבשמאל הרימו ידיים. היום הם כבר פחות מאמינים בחינוך, יותר בענישה.

לא האמנו לך עוד בשנות ה-90

אפשר לראות את השיא של התהליך הזה במחאות בלפור-קפלן נגד נתניהו. המפגינים נאבקים בעיקר (אם לא רק) כדי לשמר את האחיזה שלהם בעמדות בכירות במדינה ועושים שימוש מופרז בכוחם, לכאורה בשם האינטרס הציבורי, אך באופן מובהק נגד הציבור.

בעלי הון איימו למשוך השקעות, רופאים שבתו מטיפול בחולים, טייסים איימו בהפסקת טיסה והשדרה הבכירה של השירות הציבורי החצינה את הכוח שיש לה, ועדיין עושה בו שימוש כדי לפגוע בציבור שאינו מהווה חלק ממנה.

אחד המוחות מאחורי המחאות האלה הוא אהוד ברק, שמהווה שיקוף שלהן. ברק הוא בעל הון מדושן, מסוחרר מכוח ומפריבילגיה, עד כדי כך שהוא מאמין שהוא יכול לשלוט בחומר האנושי שמרכיב את המדינה ולעצב אותו במו ידיו.

אבל מרבית המזרחים כבר הבינו מזמן עם מי יש להם עסק; הם לא האמינו לו עוד כשניסה להתנצל בפניהם בשנות ה-90. וכמו שאהוד ברק כבר מזמן לא קיבוצניק, כך השמאל כבר מזמן לא סוציאליסטי. אם בעבר לפחות הקפידו בשמאל על מראית עין של אג'נדה חברתית, במחאות בקפלן אין לה זכר. שם כבר ניכר שהשמאל איבד לגמרי את הערכים הסוציאליסטיים.

כל זה קיבל הצדקות על גבי הצדקות, שעיקר מהותן היה: רוב הציבור אינו אחראי למעשיו. בטח לא הציבור המזרחי, כי מה לו ולדמוקרטיה? הוא הרי סוגד למלך ובוחר שוב ושוב במי שדופק אותו. הטקסטים והרעיונות שמאחוריהם לא משתנים כבר כמה עשורים. אלא שהיום, המזרחים שמצביעים ימין כבר הרבה יותר מודעים לגזענות המושרשת בהם.

אבל היה לנו יו"ר מפלגה מזרחי!

המזרחים שכבר משתתפים במאבקים הקפלניסטיים או שמוצאים מקום כלשהו בשמאל בישראל, מחויבים להפגין סלידה מאחיהם שבוחרים בימין ולבלוע בשקט את הזלזול בהם כדי להוכיח את המחויבות שלהם למאבק למען הדמוקרטיה. כמו נעמה לזימי, השמאל המזרחי נאלץ להחריש אל מול תפיסות גזעניות ולצופף שורות עם השמאל הלבן כל כך הרבה פעמים, עד שהוא הפך להיות קליפה ריקה של מה שהיה פעם.

גם מי שהצליחו להתברג, לבסוף מצאו את עצמם בחוץ, כמו יוסי יונה שניסה להיכנס למפלגת העבודה עם האג'נדה של הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועורר זעם בקרב מצביעי השמאל הציוני. או עמיר פרץ ואבי גבאי, שבהנהגתם הצטמקה מפלגת העבודה לממדים בלתי נראים.

במקום לקבל אחריות ולבחון את הגזענות בתוך המפלגה, בשמאל הציוני מזכירים שוב ושוב את ההישג של בחירת יושב ראש מפלגה מזרחי, שמוכיח לכאורה שהם לא גזענים.

המאבק למען הדמוקרטיה של מפגיני קפלן מחייב גם התרחקות מהיהדות, בוודאי זו המסורתית האורתודוקסית, שבה אוחזים רבים בציבור המזרחי. מזרחים בשמאל יכולים להגיד שהם מסורתיים ולהקים בקול תרועה את השמאל האמוני, אבל לא לחינם הרעיון הזה לא תפס תאוצה.

בסופו של דבר, המאבק שלהם למען דמוקרטיה ליברלית אינו אלא מאבק נגד מדינה יהודית, עיקרון שנמצא בלב ליבה של האג'נדה של הציבור המזרחי שמצביע לימין. כן, לציבור המזרחי הימני יש אג'נדה.

בדור הצעיר המזרחי החשש מהבעת עמדה ימנית הולך ונעלם. הם חוזרים ליהדות ומתחברים למסורת: רבים מהם חוזרים בתשובה, ואחרים רק שומרים שבת. כמעט כולם לובשים ציציות או חובשים כיפה בגאווה. הם לא רוצים ולא צריכים לבחור בין ליברליות לשמרנות - עבורם הן יכולות להתקיים זו לצד זו.

אז אמנם היתה ציפייה חוצת מחנות שהמזרחיות תלך ותיעלם, שכולם יתחתנו עם כולם ולא ניתן יהיה עוד להבחין בין העדות השונות. אבל נראה שדווקא אצל הצעירים השיח המזרחי חם מתמיד. כחלק מהחיבור לשורשים שלהם, הם מחפשים גם את המקום שממנו הגיעו אבותיהם ואמותיהם, או במילים אחרות, את המזרחיות. אלא שבניגוד לדורות הקודמים, זה לא נעשה בצורה משברית או מתוך תחושה של דיכוי, אלא מתוך עוצמה.