על המדינה ללמוד מההיסטוריה - ולהחזיר מלחמה בעולם

הצטברות ההתקפות האנטישמיות ברחבי העולם מחייבת אותנו לחזור להפקת הלקחים של עלילת הדם בדמשק. בשנת 1840 הואשמו יהודי העיר בחטיפתם וברציחתם של נזיר קתולי ומשרתו, במטרה להשתמש בדם שלהם לאפיית מצות לפסח. ראשי הקהילה ועשרות נוספים נעצרו, עונו, חלקם הוצאו להורג בייסורים קשים, רבים הוכרחו להודות במעשים שלא עשו.

אלא שדווקא הפרשה הזו מסמנת את תחילת הסולידריות היהודית הבינלאומית, שהצליחה אז לשחרר מהכלא את האסורים ולהסיר את האשמות הכזב.

זו היתה הפעם הראשונה שבה יהודים מאירופה נחלצו להציל את אחיהם מהמזרח, לראשונה נוצרה דינמיקת הגנה עולמית יהודית בפני רדיפות ועלילות. בלטו אז במערכה המשורר הגרמני היינריך היינה, שאמנם התנצר אבל המשיך לראות עצמו כיהודי, לצד הפרקליט והפוליטיקאי היהודי־צרפתי אדולף כרמיה.

במאמץ משותף, הם ואחרים הצליחו לחלץ את העצורים ולהשפיע על דעת הקהל העולמית. המערכה הזו סימנה את הכיוון, המחישה כמה עוצמה יש בידי יהודי העולם להיאבק באנטישמיות, בעלילות וברדיפות, אם הם רק מתאגדים יחדיו.

הסולידריות היהודית קיבלה כלים חדשים עם הקמת התנועה הציונית ולימים עם הקמת הסוכנות היהודית העולמית. אך מאז קום המדינה איבדה הסוכנות את מקומה, ומדינת ישראל אמנם מספקת מקום מפלט ליהודי העולם, אבל הסתגרה באתגריה שלה. במשך הרבה שנים היה בכך די, כי היו קהילות יהודיות חזקות, מארה"ב ועד מערב אירופה.

אבל, הקהילות היהודיות נחלשו, ברוב אירופה וגם במקומות ובחוגים מסוימים בארה"ב, בעוד האנטישמיות - החבוקה באנטי־ישראליות - הפכה רחבה, בוטה ומכה שורשים.

די בכמה אירועים שפורסמו השבוע כדי להמחיש את חומרת המצב: מההתקפה האלימה נגד ישראלים בתאילנד ועד גירוש יהודיות קשישות במוזיאון במדריד, בגלל מגיני דוד. מהמתקפה האנטישמית של שדרן שוויצרי באולימפיאדת החורף על מתחרה ישראלי, ועד ההעמדה לדין של מוהלים יהודים בבלגיה, בגלל ביצוע ברית מילה. שלא לדבר על מסעות ההסתה של טאקר קרלסון, שלא פוסקים.

למדינת ישראל ישנה חובה מוסרית להגן על האזרחים שלה בכל רחבי העולם, כשהם מותקפים בגלל עצם זהותם. אבל יש לה גם חובה להגן על יהודים שנרדפים כי הם יהודים או בגלל הקשר שלהם לישראל. אנחנו עוסקים עד אין קץ בכשלי ההסברה של הממשלה, אבל הגילויים האחרונים הם כבר הרבה מעבר להסברה, הם מסוכנים פיזית ומסכנים את עצם לגיטימיות הקיום היהודי, שלא לדבר על קיום מדינת היהודים.

אלא שהממשלה והפוליטיקאים הישראלים עסוקים בעניינים חשובים הרבה יותר, כמו אי הזמנת נשיא בית המשפט העליון לכנסת והחרמת ביקורו החשוב במיוחד של ראש ממשלת הודו. הכל כאשר ישראל נואשת לכל סיוע בינלאומי כנגד ההתקפות עליה.

הגנה והתקפה

ביום רביעי נשא שר החוץ גדעון סער נאום במועצת הביטחון, שמסמן שינוי מגמה. הוא הצביע על הקשר שלנו לארץ ישראל והעובדה שאנחנו העם הילידי בעל הזכות על הארץ. הוא יצא נגד "האובססיה הצבועה", נגד השקרים ועלילות הדם נגדנו. המשיך בהאשמת האו"ם ומרבית חברותיו בהתעלמות מהרצחנות ומהטרור של הערבים כלפינו, בדגש על הרשות הפלסטינית. בד בבד הצהיר שלא נוותר לעולם על זכותנו לגור ביהודה ושומרון ובארצנו.

התוכן הציב את העובדות לאמיתן, הנימה היתה נחרצת ומאשימה, בדיוק כפי שנדרש עכשיו. אבל, מבלי לזלזל בנאום, דווקא באו"ם ברור שאין עם מי לדבר. מדינת ישראל צריכה להשיב מלחמה נרחבת בזירה הבינלאומית, הרבה מעבר לנאומים בפורום המושחת והעוין הזה.

למי שלא הבין, אנחנו במלחמת הגנה גלובלית על עצמנו ועל היהודים שמותקפים ברחבי העולם כי הם יהודים ותומכים בנו. אבל בניגוד לתקופות קודמות, יש לנו וליהודי העולם יחדיו עוצמות אדירות, כמו גם קשרים וידידים רבים. ברוב המשאבים הללו אנחנו לא עושים שימוש, בוודאי שלא מושכל, מנוהל וחובק עולם.

לכן חייבים להשיק מערכה הוליסטית, שמערבת הסברה עם מתקפות דיפלומטיות, הצבת נתונים והפרכת שקרים, עם חרמות נגדיים וגביית מחירים ממשמיצינו וממבקשי נפשנו.

מלחמה משפטית ומדינית, אפילו פיזית במקרים מתאימים. בין היתר, חייבים להפסיק לשתוק, להפסיק לנרמל את המערכה האנטישמית הקטארית או להבליג מול ההתקפות הטורקיות. להשיב אש להתקפות הטירוף של ממשלות ספרד, אירלנד ודומותיהן. לרתום את יהודי העולם להחרים ולפעול כנגד כל אדם, ארגון, ראש עיר או ממשלה שמסיתים ומתנכלים לנו. לעשות שימוש בכסף, בהשפעה, בכל מה שאפשר. העם היהודי ומדינת ישראל נמצאים במלחמה והגיע הזמן להגיב בהתאם.

לשבור את מעגל המחנות

מעודד היה לשמוע את נפתלי בנט נואם השבוע בחוג בית באפרת וקורא להקמת ממשלת אחדות כמו ב־1984. לא חושש לדרוש לשבור את המחנות וללכת יחד, למען טובת המדינה. דווקא השבוע התגברו המאמצים לדחוק את בנט להכריז שגם הוא בספינת "רק לא ביבי". להודיע שהוא לא ילך בשום אופן לקואליציה עם נתניהו אחרי הבחירות, בכל תסריט שהוא. אבל בנט לא נפל בפח, ודבריו באפרת ממחישים שהוא מבין לאן חייבים לצעוד - לשבור את הגושים.

פרדוקסלית, הטלת החרם הפוליטי על נתניהו היא אינטרס משותף של לפיד, גולן ונתניהו עצמו. לפיד וגולן מנסים לבנות מחנה בכל מחיר על שנאת נתניהו, אף שאין למרכיבי המחנה המדומיין שלהם כל מכנה משותף. נתניהו רוצה להרחיק מבנט ומליברמן מצביעי ימין אידיאולוגי, ולדחוק אותם למפלגות הקואליציה. הוא מנסה למכור להם שאם יבחרו בנט/ליברמן, יקבלו בהכרח גולן, לפיד וקפלן.

כך, שני הצדדים האינטרסנטיים מעוניינים לבנות מראית עין של מחנות, שבכלל לא קיימים. כי אין כל קשר אידיאולוגי בין ההשקפות של יאיר גולן ומעגל קפלן שהתאסף סביבו, לבין ההשקפות של בנט וליברמן.

בנט אמר השבוע שלא זו בלבד שהוא לא שינה את תפיסות הימין שלו - אלו התחזקו מאז 7 באוקטובר. ליברמן מתבטא בצורה דומה באופן שגרתי. אז מה הקשר בינם למעגלי קפלן־גולן? מהצד הפוליטי השני אין קשר אידיאולוגי בין מרבית מצביעי הליכוד לבין גולדקנופף, גפני ועדתם. הסיבה היחידה לברית הלא קדושה של הליכוד עם הסרבנים והמשתמטים החרדים, היא הרצון להישאר בשלטון.

גם רבים מהמצביעים הקלאסיים של מפלגות מהמרכז ומהשמאל המתון, שבוחנים היום אפשרות להצביע למפלגת בנט, נמצאים במקום שונה לגמרי מזה שבו הם עצמם היו בעשרות השנים האחרונות. 7 באוקטובר צמצם את המחלוקות לגבי הערבים וההתיישבות ביו"ש למינימום. הכמיהה העיקרית היא למנהיגות ולהתנהלות אחרת, לצד שינוי יסודי ביחסים עם החברה החרדית.

מכאן יש להימלט בכל דרך מהוויכוח על "רק לא ביבי", ואסור לכונן מחנות פוליטיים מופרכים. מה שצריך עכשיו הוא קווי יסוד שאליהם יצטרף כל מי שיוכל לחיות איתם, ולהקים אחרי הבחירות ממשלה ציונית רחבה, לטובת כולנו.