פרדוקס מובנה: המגזר הכי לא מגזרי

כשליש מכלל החיילים שנפלו בשנתיים הראשונות של המלחמה במסגרת שירות צבאי פעיל, 34%, הם דתיים־לאומיים, בעוד שחלקו של המגזר באוכלוסייה הכללית עומד על כ־10% בלבד. זהו שיעור נופלים שגבוה פי שלושה וחצי מחלקו באוכלוסייה הכללית. בקרב המילואימניקים חלקם של הסרוגים שנפלו במלחמה האחרונה גבוה אף יותר - 45%.

המספרים הללו (מתוך מחקרם של ד"ר רועי נאון ופרופ' עוזי בן שלום מאוניברסיטת אריאל) מדברים בעד עצמם, אבל גם מעניקים חותמת נוספת, הפעם טבולה בדם, למציאות שכבר שנים נבחנת כאן בטעות דרך משקפיים מגזריים, אף שאינה מגזרית. מציאות שמוכיחה דווקא את ההפך: המגזר הדתי־לאומי יצא זה מכבר ממגזריותו. הוא נטמע בחברה הישראלית באופן הכי לא מגזרי שרק ניתן להעלות על הדעת.

אין עוד ציבור בישראל שמונה עשירית מהאוכלוסייה בלבד, שאנשיו פזורים בשנים הרבות האחרונות בכל כך הרבה מוקדי השפעה, עמדות כוח וצומתי קבלת החלטות.

די אם נמנה כאן רק מעט מהתפקידים שחובשי כיפות סרוגות כיהנו בהם בעשור האחרון, כדי להבין ש"המגזר" השאיר הרחק מאחור את מגזריותו: ראש ממשלה, שר ביטחון, שני ראשי שב"כ, אלופים בצה"ל, יו"ר כנסת, מפכ"ל משטרה, נשיאי אוניברסיטאות וחוקרים מובילים, עורכי עיתונים, שופטים בעליון, יועץ משפטי לממשלה ומשנים לו, בכירים במוסד, מנהלי בתי חולים, מזכירי ממשלה, ראש מל"ל, נציב שירות המדינה, ועוד. כך לא נראה "סקטור".

רוב אלה, ועוד רבים אחרים, אינם פועלים עוד כ"שליחי המגזר" אלא כאנשי מקצוע מצטיינים בתחומם, שהזהות הדתית־לאומית היא אולי הרקע האישי אך לא המנדט הציבורי שלהם. הציבור הדתי־לאומי עבר מתודעה של "מגזר" שמגן על מוסדותיו ובונה אותם, לתודעה של הנהגה שבה היחיד פועל במוקדי ההכרעה מתוך תפיסה ממלכתית וכלל־ישראלית.

ה"סרוגים" אמנם שומרים בד' האמות שלהם ובקהילותיהם על זהות ייחודית דתית ותרבותית, אבל פועלים כמעט בכל זירה לאומית מתוך ראייה של טובת הכלל, ולא כנציגי סקטור.

פזורים במפלגות רבות

וכשזאת תמונת המצב, אין פלא שמצבה האלקטורלי של מפלגת הציונות הדתית הוא בכי רע. בסיפור של הציבור הדתי־לאומי טמון כבר שנים פרדוקס מובנה: ככל שגדולה יותר הצלחתו להתערות בחברה הישראלית, להשתלב במוקדי הכרעה מרכזיים ולממש את האידיאולוגיה שלו למען כלל ישראל - כך קטן כוחו הפוליטי.

ככל שהציונות הדתית מעמיקה בקרב בוגריה את החינוך לאנטי־מגזריות ומשרישה עוד ועוד את הצו של אחריות משותפת, כך היא ממזערת במו ידיה את כוחה הפוליטי. אי אפשר לכבוש במשך שנים כמעט כל עמדת השפעה במדינה בשם האנטי־מגזריות, ולצפות שרק בתחום הפוליטי הציבור יוסיף להצביע בצורה מגזרית. במילים אחרות: אי אפשר להיות לא מגזריים בכל תחום, ורק בתחום הפוליטי להישאר מגזריים.

מי שיבחן את המציאות בכנסת הנוכחית ובכנסות האחרונות יגלה שכוחה של המפלגה הדתית־לאומית קטן ביחס למשקלו של הציבור הדתי־לאומי בחברה הישראלית. אם בכל תחום אחר, כולל בתחום הנופלים, יש לציונות הדתית עודף ייצוג, הרי בתחום הפוליטי יש לה תת־ייצוג. בסקרים האחרונים היא כלל לא עוברת את אחוז החסימה, וכרגע נראה שתזדקק לריצה משותפת עם "עוצמה יהודית", שאינה מפלגה מגזרית קלאסית (יש לה גם קהל מצביעים מסורתי וחילוני גדול וחברי כנסת שאינם דתיים).

האנטי־מגזריות של המגזר באה לידי ביטוי גם בכנסת הנוכחית, אבל לא באופן שסמוטריץ' וחבריו שמחים בו. לציונות הדתית יש כיום שבעה מנדטים, אבל במקביל מכהנים בכנסת עוד 18 חברי כנסת שמזוהים כדתיים־לאומיים. הם פזורים במפלגות רבות. בליכוד, למשל, יש שבעה כאלה וביניהם עמית הלוי ויולי אדלשטיין, ביש עתיד מכהנים משה טור פז ואלעזר שטרן, בתקווה חדשה זאב אלקין, במחנה הממלכתי חילי טרופר, אורית פרקש־הכהן ומיכאל ביטון, ובעוצמה יהודית של בן גביר חמישה מבין שבעת חברי הכנסת הם דתיים־לאומיים קלאסיים.

בכנסת הנוכחית, בדומה לכנסות קודמות, מכהנים אפוא פי כמה וכמה חברי כנסת דתיים־לאומיים, מחוץ למפלגה המוצהרת של הדתיים־הלאומיים "הציונות הדתית".

הכיסא מתנדנד

אצל רוב הציבור החרדי, שהוא מגזרי במהותו, דבר מעין זה לא יכול להתרחש, מכיוון שהראייה שלו את עצמו כקהילה וכמגזר היא כמעט מובנית. מנקודת המבט החרדית, הקהילה והמגזר קודמים למדינה, שאינה חלק מרכזי בזהותו, אם בכלל. לעומת זאת, הציונות הדתית עברה במאה השנים האחרונות ממציאות של קהילות למציאות של עם ומדינה. המדינה היא חלק מרכזי מזהותה, והקהילות הדתיות־הלאומיות משרתות אותה ולא הפוך.

התדמית של סמוטריץ', סטרוק וחבריהם - פעמים רבות מאוד שלא בצדק - היא של המגזריים האחרונים בציונות הדתית. לכן בסקרים הם בקושי עוברים את אחוז החסימה.

רוב הפוטנציאל האלקטורלי שלהם כבר לא בעניין המגזרי. הוא הורגל לאורך השנים להתרחק ממנו. אפילו המהפך ההיסטורי שמחוללת מפלגת הציונות הדתית ביהודה ושומרון (עיבוי ובנייה בהיקפים חסרי תקדים) לא נתפס על ידי הציבור הדתי־לאומי כמגזרי, אלא כעשייה כלל־ישראלית. הוא מתנרמל והופך לכמעט מובן מאליו, כמו עצם קיומן של ישיבות ההסדר, ישיבות תיכוניות, תנועות נוער דתיות, חקיקה דתית וכיו"ב. וכשהכל כבר פחות מגזרי, התוצאה היא שהייצוג הפוליטי של המפלגה הדתית־לאומית נפגע קשות.

שנים רבות חינכה הציונות הדתית את בניה ובנותיה לשבור קירות זכוכית ולמרוד במגזריות, להשתתף בהוויה הישראלית, להשתלב. עכשיו, לקראת הבחירות, מגלים נציגיה הפוליטיים שהמרד הזה מאיים גם על כיסאותיהם.

אם הם לא יספקו לציבור הדתי־לאומי את ההוכחה שגם הם כבר הרבה פחות מגזריים, עצם ייצוגם הפוליטי בכנסת הבאה יעמוד בספק. הוכחה מעין זו תוכל לבוא בדמות התנגדות - גם של סמוטריץ' וסטרוק - לחוק הגיוס, שבמתכונתו הקיימת מותיר חרדים רבים מחוץ למעגל השירות. התנגדות כזאת אולי תחבר אליהם מחדש דתיים־לאומיים ימניים, לא מגזריים, שהתרחקו מהם, ותבטיח לציונות הדתית גם קיום פוליטי־מפלגתי.