הטרנד כרגע הוא להיזכר ב-2016, אבל אני נזכר דווקא ב-2005. תכנית ההתנתקות הולכת ומתגבשת, אחרי שנחתה עלינו משום מקום על ידי ראש הממשלה שרון שהבטיח "דין נצרים כדין תל אביב".
יחד עם ההלם, חשנו חוסר אונים נורא. דוברת צה"ל מירי רגב, עיתונאים בולטים כמו ינון מגל, ערוצי טלוויזיה, רדיו ועיתונים - כולם גיבו את ראש הממשלה. כולם תקפו את תושבי הגוש. לא היה למי לענות, לא היה מי שיסביר את הצד שלנו. נאלצנו לשבת בבתים ולראות את הממשלה מקבלת גיבוי מלא לפעולותיה. איתרוג מושלם. כך עברנו בידוד משאר החברה, קולנו הושתק והגוש הוחרב.
18 שנים אחר כך פרץ 7 באוקטובר. ישראל היתה בתחושת קונצנזוס מוחלט כי טעויות היסטוריות בסגנון 2005 יתוקנו עכשיו. מה שהיה לא יהיה וכל הכלים כשרים כדי להשמיד את חמאס ולהשיב לישראל את הביטחון. אבל החודשים נקפו. הלחימה הפכה למלחמת התשה אינסופית. החטופים נמקו בעזה והציבור איבד סבלנות.
אז יצאו רה"מ ותקשורת הימין בקמפיין ה"ניצחון המוחלט". ניצחון ששווה עבורו לחכות. להיהרג. להיטחן במילואים. להפסיד חיי חטופים. הכל בשביל קיום הצו ההיסטורי של 7 באוקטובר: פירוק הצבא והשלטון של חמאס בעזה.
קמפיין הניצחון המוחלט שירת את נתניהו פוליטית. הוא סיפק הסבר מדוע על הממשלה לא לוקחת אחריות ולא נופלת. מדוע יש להצביע בעד חוק השתמטות. מדוע עוד אין לחקור את האסון: כי העיניים רק על הניצחון. זה היה הסבר פוליטי מושלם. אבל עבור רוב הימין, הפוליטיקה היתה טפלה לדבר עצמו. אז מה שזה משרת את ביבי? הניצחון באמת חשוב כשלעצמו. הוא חייב לקרות. זה שווה הכל.
ואז הגיע אוקטובר 25. הולכת ומתבררת עסקה בה חמאס נותר במקומו. ישראל מרוויחה עוד קצת אדמה בעזה, גמול עלוב על כל מתינו, וחמאס יישב בעזה וישוקם. זו העסקה לה איש בימין לא חיכה. למול החרדה שלנו הסבירה לנו כל תקשורת הימין, מקצה לקצה, על כל המגישים הבולטים ביותר שלה: אנחנו בדרך לניצחון. חמאס יפורז ויפורק בהמשך. ממשיכים את המלחמה באמצעים אחרים. קיווינו שהם צודקים והמתנו.
אבל הנה, כמו פצצה מושהית, אנחנו מקבלים עכשיו באיחור את התבוסה של אוקטובר. חמאס לא מפורק ולא מפורז, האויב האנטישמי המתועב הקאן פידאן יהיה ממנהלי הרצועה, לצד חברים ממצרים וקטאר. ישראל נותרה בחצי עזה, כשהבלתי ייאמן, הדבר שלא העזנו להעלות על הדעת, קורה: ישראל מסיימת את המלחמה אחרי שנתיים, וחמאס עומד על תילו. מגייס, משתקם. כולי עדיין תקווה שיתברר שטעיתי. שהניצחון בדרך. אבל מה בינתיים? מי מרים קול מחאה על החרפה?
צרצרים. תור הזהב של תקשורת הימין הפך בבת אחת ל-2005 שלב ב'. איתרוג מוחלט לנתניהו וממשלתו. גיבוי מוחלט להזויים שבתירוציו. ממש כמו הגילויים המחרידים בפרשת קטארגייט, שכל ימני שפוי אמור להצטמרר מהם אך בשם ההגנה על נתניהו פרחו בתקשורת הימין בעשן. כך גם פה.
מתברר שתקשורת ה"ימין" היא אחד הדברים המזיקים ביותר שקרו לימין הישראלי מעולם. כיום, בזכות עוצמתה, אין גבול שמאלי ליכולותיו של ראש הממשלה. הוא יכול לבצע עסקה שבמובנים מסוימים גרועה יותר ממה שהבטיחו יריביו מהאופוזיציה, לבנאם את הסכסוך, לאשר כח בינלאומי ששואף בגלוי למדינה פלסטינית (או גרוע מכך) להחזיר אותנו היישר ל-6 באוקטובר, ודממה.
הדעת משתבשת. אנחנו רוצים לשאול, "איפה התקשורת שלנו?" אבל אנחנו יודעים את התשובה: היא מסייעת בכל כוחה למהלך המחריד הזה עצמו.
אנחנו חייבים לחזור לעידן שבו יש אופוזיציה מימין. בפוליטיקה, בתקשורת ובציבור. חייבים לקרוע את השקר המגוחך כאילו השלטון שלנו הוא "הכי ימין שיש". המונופול המוחלט על ערכי ותודעת הימין כיום, הביא אותנו לגרוע שבאסונות ישראל, ושנתיים אחריו לגרועה שבזריקות האחריות, למופרע שבאיתרוגים, ובהתאם ממש, לעלובה שבתבוסות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו