הפיתוי המשיחי של המרכז

אחרי שפרשנים פוליטיים סיימו להעריך את מצבו של בני גנץ ולאמוד את סיכוייו, והכל בהסתמך על קמפיין ה"בלי ערבים ובלי בן גביר" שלו, מותר כבר להתייחס למהות הנשקפת ממנו. איכשהו, הסימטריה בין "בן גביר" והקיצונים מימין - לבין ה"ערבים", עברה בשקט. איתמר בן גביר ואיימן עודה - אותו דבר. ציוני מול אנטי־ציוני, פטריוט ישראלי מול פטריוט פלסטיני, מעריץ את לוחמי צה"ל או מאשים אותם בפשעי מלחמה - הכל אותו דבר. "ה־קי־צו־נים!"

אדרבה. נפתח לרגע את הסימטריה הזו: לאיזה "ערבי" בדיוק בן גביר מקביל פה? לשותף לשעבר מנסור עבאס? לעאידה תומא סלימאן? לאחמד טיבי? או שמהמקום שממנו המרכז הלבן משקיף על המציאות, כל הערבים אותו דבר, בדיוק כמו שכל הבן־גבירים מהגבעות, עם הסמוטריצ'ים והסטרוקים, הם אותו דבר.

השטחת האגפים האלה ל"קיצונים משני הצדדים" משקפת את מה שהכוחות הפוליטיים של המרכז הממלכתי חושבים בעצם על עצמם. כשהם מדמיינים "ממשלת הסכמה לאומית" או "ברית משרתים" או "כל מי שיכול להיות איתי בטנק" או "ה־80% שמסכימים על 80% מהנושאים" - הם לוקים בהשטחה עצמית חמורה. בין "בן גביר" לבין "הערבים", וגם בלעדיהם, משתרע מרחב עצום ורב־גוני שיש בו ימין ושמאל, נצים ויונים, חילונים ודתיים, סוציאל־דמוקרטים וחסידי שוק חופשי. מה שווה הפוליטיקה הפרלמנטרית בלי השיג ושיח, הפולמוס והמיקוח ביניהם? איזה ערך יש להצבעה בקלפי אם ממילא "כולם אותו דבר" - או "קיצונים" או "ממלכתיים"?

זהירות, מים רדודים

חבל לי ברמה האישית שבני גנץ סופג את האש; האידיאולוגים המרכזיים של רידוד הפוליטיקה הישראלית והפיכתה לחלולה כל כך הם בראש ובראשונה נפתלי בנט ויאיר לפיד. בעולם המושגים המושטח של הטוענים לכתר באופוזיציה, מה שמפריע לשגשוג הלאומי ולהרמוניה בינינו הוא, ובכן, אי־הסכמה.

ומאחר שבאמת איננו מסכימים על דברים רבים, ובגלל שהוויכוח בינינו הוא יצרי, וחריף, ולעיתים גם מוביל לקונפליקט - הם מציעים שיטה חדשה ומהפכנית: להפסיק להתווכח כליל. אצל לפיד זה מתבטא בהחלפת עמדות שיטתית, לפי כיוון הרוח הנושבת באותו הרגע מבימת ההפגנות. אצל בנט זו הימנעות מוחלטת מנקיטת עמדה עקרונית. בשנות המלחמה, חוץ מלתקוף את הממשלה ואת נתניהו, הוא לא תרם לדיון הציבורי בדל תובנה מדינית, אסטרטגית, ביטחונית, כלכלית או משפטית אחת בעלת ערך, זולת זיגוגי קיטש מוראלי על רולדת קלישאות לאומית.

קל יותר להבטיח מיליון שקל לכל מילואימניק ולהצטלם בחיבוק ללוחמים, מלנמק עמדה מובהקת, שעלולה להקפיץ את הימין האידיאולוגי או להבהיל את השמאל הרעיוני. זה משעשע ומביך כאחד לראות אותו מתחמק מאמירה משמעותית, כמו קיאנו ריבס חומק מקליעים ב"מטריקס".

ובעולם המושגים של בנט ולפיד וגנץ, האיום הקיומי לא מגיע מאויבים חיצוניים או מלחצים מדיניים, אלא מהוויכוח הפנימי בינינו. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, "הקרע הפנימי הוא האיום הכי גדול על מדינת ישראל" על שער "מקור ראשון" ב־6 באוקטובר 23'(!). לא פלא שהוא מסתמן כשיבוץ בטוח ב"נבחרת" של "בנט 2026".

כשזו תפיסת המציאות, הפיתוי הפסיכולוגי שמציעות הקלישאות בנוסח "הסכמות לאומיות" ו"החבר'ה מהטנק" הוא עצום: שהרי אם רק נפסיק להחצין את הוויכוח בינינו, בבת אחת ייפסקו ה"שסע" וה"קיטוב" ו"הקרע" - ויתחילו ה"ריפוי" וה"איחוי". זה הפיתוי המשיחי של המרכז.

ובכן, לא. ה"קרע" בינינו לא נוצר בגלל אי־הסכמה "חריפה" ולא בגלל "קיצונים". הוא נוצר כי "צד אחד" לא הסכים להכיר בניצחונו הדמוקרטי של "הצד השני" ובסמכותו להכריע ולמשול בהתאם למנדט שהוא קיבל בבחירות. זה לא נתניהו שקנה את שלטונו במטבע של חרם פוליטי. אלה לא סמוטריץ', ולא סטרוק, ולא בן גביר שהודיעו על "שיבוש" ועל "מרי" ועל "משיכת השקעות" ועל "הפסקת התנדבות" ועל "רחובות בוערים". אלה לא מצביעי גוש הימין שפצחו בקמפיין לעידוד רילוקיישן ואלה לא תועמלני המחנה הלאומי שפנטזו על פיצול בין "מדינת ישראל" ל"מדינת יהודה".

ולא, זה לא יריב לוין שעמד על גשר קק"ל ביום שישי אחד וצווח "אנחנו לא פראיירים שלכם! ואיתמר בן גביר... לא ישלח את הילדים שלנו לקרב!". זה היה יאיר לפיד, ב־9 בדצמבר 2022, בעודו ראש ממשלה מכהן - שבועיים לפני השבעת ממשלת נתניהו. הרפורמה המשפטית עוד לא נולדה, אבל דיבורים על מרי ורמיזות לסרבנות ריחפו באוויר. מופלא ומקומם לשמוע את מהנדסי הקרע הפנימי - מתיימרים עכשיו "לרפא" אותנו ממנו.

קיצונים שכאלה

ותסלח לי, בני גנץ, הערה אחרונה: הבעיה היא לא "הקיצונים", אלא שלא הקשבתם להם מספיק. תודה לפחות בזה שבצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ואיתמר בן גביר לא נפלו לקונספציה שעיוורה את כל שאר המערכת - מגלנט עד איזנקוט, מנפתלי בנט עד יאיר לפיד. כן, גם אתה וגם נתניהו.

"הקיצונים" ו"המשיחיים" שכל כך מקובל פה לבטל בזלזול, צדקו בהנחות המוצא שלהם לגבי חמאס, עזה, הרשות הפלסטינית, אשליית השקט בצפון וגם לגבי איראן. הם היחידים שהעזו לערער על תכתיבי מערכת הביטחון, להתווכח עם רמטכ"לים וראשי שב"כ, ולהוציא את הפרשנים הצבאיים מדעתם. הרקורד מראה שהם צדקו - והתריעו. בדיעבד, צריך להתחרט שלא הקשיבו לחלק מהניתוחים שלהם בזמן.

אז הנה השאלה הקיומית: מה יהיה יותר ממלכתי ואחראי? להודות בקוצר הראייה ולשלב בשיחה הלאומית גם את מי שחשבו אחרת - או להחרים אותם, כדי להסתופף במרכז החמים של "הסכמה", בלי כל רעשי הרקע, ה"פרופלורים" והשאלות המאתגרות שמפריעות לקונספציות קטלניות לפרוח ולשגשג עד האסון הבא?