מאז הקמתה, מדינת ישראל חיה על חרבה; מלחמות, עימותים, מבצעים וסבבי לחימה היו תמיד נחלתנו. האויבים סביבנו לא ייעלמו, האיומים יפשטו וילבשו צורות חדשות והצורך להגן על גבולותינו ועל אזרחי המדינה ימשיך להיות צורך עליון.
הביטחון הלאומי גדול יותר מאשר רק הביטחון הצבאי/המבצעי. הוא מצרף של מרכיבים, מחינוך דרך כלכלה ובריאות ועד יחסים בינלאומיים. המבטיחים את פיתוחו של ההון האנושי, את צמיחתה של מדינת ישראל והיותה אומה כאחת האומות.
במציאות הפוליטית המודרנית, הביטחון הלאומי אינו מתקיים בוואקום, אלא משתלב במערכת פוליטית סבוכה, מרובת אינטרסים ולעיתים אף הופך לכלי במשחקי כוח - מה שמביא להזנחתו ולירידתו בסדר העדיפות הלאומי.
בעיה נוספת נוצרת כאשר השיח הביטחוני עצמו הופך לפוליטי. במקום דיון ענייני המבוסס על עובדות והערכות מקצועיות, מתפתחת רטוריקה שמטרתה לצבור נקודות פוליטיות. במצב כזה, הציבור מתקשה להבחין בין איום ממשי לבין הצגה מוגזמת או מטושטשת של המציאות, והאמון במוסדות הביטחון נפגע. כך היה בדיוק העיסוק סביב תקציב הביטחון, במאבק של משרד הביטחון ומשרד האוצר שבסופו נחתך באופן מהותי לעומת הדרישה, ונסגר בדיל בין השרים.
וזו אינה הדוגמה היחידה. לאחרונה התקבלה שורת החלטות, הצעות חוק והתנהלות, שנדמה כל תכליתה היא פגיעה בביטחון הלאומי. כך הדבר בחוק "יאיר גולן", המקנה לשר הביטחון סמכות לפגוע בפנסיה הצבאית ואף לשלול דרגות מאיש צבא לשעבר, שיקרא לסרבנות. ואם עושה זאת שר או חבר כנסת לשעבר, זה תקין? ואז לא צריך לשלול מזכויותיו הפנסיוניות ומעמדו?
שיח חוצה גבולות
דוגמה נוספת היא היחסים והמריבות המתוקשרות בין שר הביטחון והרמטכ"ל על מהות תחקירי צה"ל ועל מינויי בכירים. זהו שיח שחצה מזמן את הגבולות ופוגע בשורות הצבא ובאמון הציבור.
וכך גם בדוגמה האחרונה בפריצה לטלפון של נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר. לפני שהוא פוליטי, זה נושא הקשור לביטחון הלאומי שלנו, בהיותו אישיות מאובטחת על ידי שירות הביטחון הכללי.
אבטחתו האישית ואבטחת המידע אשר נצור בו ובכליו - היא עניין ביטחוני של הרשויות. אך משום מה לא נשמע קולו של האמון על שירותים אלו (שב"כ, רשות הסייבר הלאומית) שהוא אותו אחד - ראש הממשלה.
כך גם בנושאים פחות אישיים; הכנסת אישרה חוק המחייב את הממשלה לגבש מדיניות ביטחון לאומי מסודרת לשנים הקרובות, לאחר במשך שנים הנושא נדחה בניסיון לאזן בין השיקולים הפוליטיים להחלטות הביטחוניות.
החודשים האחרונים המחישו עד כמה המפגש בין פוליטיקה לביטחון לאומי הוא מורכב ולעיתים בעייתי.
גם אם ההזנחה אינה מכוונת, עצם היעדר התכנון האסטרטגי, חוסר העקביות במדיניות, הפגיעה באמון הציבור, הצעות חוק הפוגעות במעמד משרתי הביטחון - כל אלה פוגעים ביכולתה של המדינה להתמודד עם האיומים המשתנים.
לכן דרושה הנהגה המסוגלת להפריד בין האינטרסים הפוליטיים קצרי הטווח לבין האחריות הלאומית המתמשכת, ומסוגלת להציב את טובת הציבור והיציבות הביטחונית מעל לשיקולים הפוליטיים הרגעיים.
הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית, וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו