"ימין על מלא"?" ממשלת שינוי"? המחקר שמנפץ את קונספציית הגושים

אשליות

"אני לא בגוש של אף אחד. איפה חתמתי שאני שלכם?" צוטט בני גנץ השבוע. סך הכל אנחנו מדינה די אינטליגנטית, אנשים יצירתיים. אבל כשזה מגיע לפוליטיקה, אנחנו הופכים לחבורת מטומטמים שבולעים את "קונספציית הגושים" שמוכרים לנו בלי לעצור ולהרהר לאן הידרדרנו, ובעיקר למה. 

באווירת הפסטיגל, נעבור לדימוי מעולם הילדים: ישנה תופעה הנקראת "Illusion of Choice", או בעברית "אשליית הבחירה". ניסיתם פעם להרדים עולל? צריך לתת לו תחושת שליטה, בזמן שאנחנו שומרים לו על הגבולות. לכן נציע לו שתי אפשרויות: "רוצה לצחצח שיניים עכשיו או אחרי שנלבש פיג'מה?". התוצאה: הילד עסוק בלבחור איך לבצע את המשימה, במקום להיאבק בעצם קיומה. הוא מרגיש "מחליט", בזמן ששתי האפשרויות משמרות את השליטה אצלנו.

אחרי שיצרנו את אשליית הבחירה בין שתי אופציות הנוחות לנו, אפשר לעבור לשלב הבא: קיטוב מלאכותי (Manufactured polarization). זה אומר בפשטות: ככל שהשליליות שלנו לצד השני תהיה גדולה יותר, כך יקל לשכנע אותנו שאין ברירה אלא לבחור ברע במיעוטו הראשון - בנו. אם נישאר בעולם הילדים, זהו שלב ה"אם לא תלך לישון, יבוא שוטר". הפחד כבר יבטל כל חשיבה ביקורתית על אמינות ואיכות האופציות.

ובחזרה לעתיד - הדרך לשלוט בבוחרים היא להגביל את טווח הדעות המותרות, אבל לאפשר ויכוח סוער בתוכו: "לפניכם שני גושים לבחירה, הגוש השני אסון - תבחרו בשלנו", יסבירו לנו. המשימה הושגה, הדיון הוסלל. הממסד הפוליטי הקיים מרוויח מאשליית הבחירה והקיטוב המלאכותי, רק שכולנו מפסידים.

רסיסים

אז הנה המציאות. במחקר עומק שנערך לאחרונה על העדפות הציבור לגבי הרכב ממשלה, התקבלו תוצאות השוברות את "קונספציית הגושים": את ממשלת השינוי רוצים 35% מהבוחרים, את ממשלת "ימין על מלא" רוצים רק 25% מהם, אף אחת מהממשלות 14.2%, ועוד 24% להרכבים שונים של קואליציות ללא חרדים בראשות נתניהו, סטייל "ברית האחים" משנת 2013.

במילים אחרות: בזמן שאנחנו מקיימים דיון על שני גושי בזלת מתפוררים, 40% מהציבור בכלל לא מעוניין באף אחד מהם. והנה נתון יותר ברור: רק 25% מוכנים לקואליציה עם המפלגות החרדיות. זה העניין, כל השאר פתוח.

וזה חורג מגבולות המספרים היבשים. כמו כל שקר שמוכרים לנו, המציאות מוצאת סדקים לזלוג מהם החוצה: אפילו מפלגות הגושים מסוכסכות יותר בינן לבין עצמן מאשר עם המחנה היריב.

וכך השבוע בגוש האופוזיציה - איזנקוט מוכר ממשלה בהימנעות הערבים, ליברמן מיהר להודיע שלא תהיה ממשלה עם ערבים וחרדים, בנט שותק - וגולן בכלל משתוקק לאיימן עודה בקואליציה. בינתיים הם אפילו לא מוכנים להצטלם יחד, רק בואו נקווה שלא תדלוף מהטלפון של בנט תמונה שלו עם יאיר גולן, זאת באמת תהיה חציית גבול מצד ההאקרים האיראנים.

ובגוש הקואליציה? נתניהו כבר מזמן פספס את תחושות הבייס - חוק הגיוס הוא לא עוד ערבוב בשיטת "נתניהו סטייל" להעביר חוק תוך כדי הרעשה כבדה במקום אחר. הסיבה: כשמשחררים מחבלים - לאסון לוקח זמן להגיע. אפילו כשמטילים גזירות כלכליות לא קורה לנו שום דבר בארנק למחרת בבוקר. אבל כשחסרים לצבא 20 אלף חיילים, ו־100 אלף חרדים לא רואים סיבה להתגייס למשימה - זה משנה את היומיום של בוחריו במעגל ראשון ובמזומן. סביר שנתניהו לא רואה מילואימניקים כל בוקר במשרד, מה לעשות - למעגלים הראשונים סביבו לא ייסגר העסק וגם חייהם פחות בסכנה.

אחרי חמש מערכות בחירות ושתי ממשלות צרות - אחת מגוש הימין ואחת מגוש השינוי, אפשר כבר לסכם את האירוע: אם לא תקום ממשלה רחבה, ממוקדת משרתים והסכמות שפויות בשאר התחומים - זה יסתיים או ברחובות בוערים, או בבחירות חוזרות, או באויבים שמזהים הזדמנות. עכשיו תורנו לדרוש: שחררו אותנו מקונספציית הגושים שלכם, זה ממשלה רחבה או מדינה חרבה.

אם תלך

יש כנסים ששורה בהם קדושה על הבמה. בשבוע שעבר השתתפתי באירוע "הותר (?) לפרסום" באוניברסיטת רייכמן. הכנס עסק בשאלה למי שייכת הזכות להנציח את הנופלים, או בהגדרה הפחות מכובסת "הנצחה פוגענית". מתברר שנושא ההנצחה פרוץ. אם נופל כתב שיר - זכויות היוצרים שייכות לו ולמשפחתו. אבל זכויות אופן ההנצחה שלו עצמן, ובכן - אינן מוסדרות. אחת הדוגמאות שעלו היתה יין שמישהו מחליט להנציח דרכו נופל על גבי התווית, ומחיר הבקבוק לפתע מזנק. מתברר שאין פרקטיקה מסודרת בחוק למנוע זאת.

עידן סיבוני, יוזם האירוע, שמגדיר את עצמו "מפקד שכול", הסביר באופן מצמרר את פרדוקס ההנצחה: "חיילים יוצאים למלחמה בידיעה שהם עשויים ליפול בקרב ומתוך תקווה שאם הם יפלו, הם יהיו מונצחים לעד. אולם את תהילת העולם הזאת הם לעולם לא יוכלו לחוות. הם לא יראו את האנדרטאות, לא ישמעו את השירים ולא יקראו את הסיפורים. הם אפילו לא יוכלו לשלוט על האופן שבו ינציחו אותם, או לדאוג שהציטוט בסטיקר הוא באמת נכון ומשקף את הערכים שלהם".

זהו נושא רגיש מנשוא. הצעתי על הבמה פתרון ולפיו יוקם מאגר פעולות הנצחה לאומי, שבו כל פעילות תקבל את אישור המשפחה, וכך כל תורם יוכל לבדוק שאכן מדובר ב"הנצחה מאושרת". נשיאת העליון לשעבר, השופטת אסתר חיות, סיכמה בכנס את מציאות חיינו במשפט אחד: "קצב החקיקה אינו מדביק תמיד את מציאות החיים".

שנהיה ראויים, ושנדאג שהנצחתם תהיה גם היא ראויה.