חוק הגיוס ושיח החירשים והשנאה שמתנהל סביבו, מציפים זיכרון משיח חירשים אחר, דומה, שהתנהל כאן בראשית שנות האלפיים. השר לשעבר יוסי שריד, ממנהיגי השמאל הבולטים בארץ, הבהיר אז שהמתנחלים אינם עוד אחיו: "לי אין אח כזה וגם לא אחות". ח"כ חנן פורת, הסמל של גוש אמונים וממחדשי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, הבהיר בתגובה שלמרות הכל, הוא, פורת, רואה בשריד אח. "על כל פשעים תכסה אהבה", מלמל אז פורת, מעט הלום ממילותיו של שריד.
מפגינים חרדים מחוץ ליום החשיפה לצה״ל
אין בנמצא היום בזירה הציבורית־פוליטית דמות כפורת, שתגיב בדרך דומה על השנאה שמשתוללת בין חלק מהציבור הדתי־ציוני לבין חלק מהציבור החרדי. במוקד התבערה, הכמעט בלתי נשלטת הזאת, נמצא חוק הגיוס. הציונות הדתית, כמפלגה, אך בעיקר כחברה שרבים מבניה נפלו במלחמה האחרונה (בשיעור גבוה פי כמה מחלקם באוכלוסייה), לא היתה מסוגלת להחריש עוד. סיסמאות כ"נמות ולא נתגייס" או ריקודי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", אך גם קריאתו של הרב יצחק יוסף "לקרוע את צווי הגיוס", הוציאו שם רבים מדעתם, ובצדק.
הזעם מול הנטל הלא שוויוני שהולך וכבד והצורך של צה"ל בעוד לוחמים הגיעו מלמטה, מהשטח; מהלוחמים, מנשות המילואימניקים ומהמשפחות השכולות. הם שינו את עמדת הח"כים של "הציונות הדתית" בסוגיית גיוס החרדים: מציות קואליציוני כמעט עיוור והבנות מיקח וממכר עם המפלגות החרדיות, להתנגדות פעילה לחוק הגיוס, ואף הגדרתו כ"חרפה" (השר אופיר סופר).
השינוי הזה התרחש, למרות העובדה שהחרדים אינם היחידים שאינם מתגייסים. יש גם ציבור חילוני כזה, לא קטן (שבשונה מהציבור החרדי, אינו הופך את אי־השירות לדגל ומנופף בו).
השינוי הזה התרחש אף שגם בציונות הדתית יודעים היטב שחלק ממחוללי הקמפיין לגיוס החרדים, כלל לא רוצים חרדים בצבא; שכל מטרתם היא להפיל את הממשלה הקיימת; להשאיר את המדורה הזאת בוערת; לתקוע טריז בין החרדים לדתיים־לאומיים, ובהזדמנות הראשונה להשליך אל צידי הדרך את "ברית המשרתים" עם שני היאירים (לפיד וגולן): הסרוגים של סמוטריץ' וסטרוק, שטובים מספיק כדי למלא את שורות הנופלים והלוחמים, אינם כשרים דיים כשותפים לשלטון.
מקוממת באטימותה ובניכורה
ולמרות ההבנה והידיעה הזאת, העיוות שזועק לשמיים גבר. אפשר להבין זאת, כי בבסיס מונחת אמת מרה: ההתנהלות החרדית בימי המלחמה היא מקוממת, ומייאשת בניכורה ובאטימותה.
מה שמובן הרבה פחות הוא האופנה שפשטה לאחרונה בציונות הדתית, לברר עם עצמה כמגזר למי היא קרובה יותר. לחרדים או לחילונים? לפלג הירושלמי או לפלג הקפלניסטי? ממש להתעקש ולברר זאת! עבור תנועה שבעבר התיימרה להיות המקף שמחבר בין ה"ציונות" ל"דתית", ובין החרדים לחילונים, עצם הדרישה לבחור בין השניים היא סוג של מזוכיזם וכפירה במה שפעם היה עבורה עיקר.
הציונות הדתית והחרדיות יונקות שתיהן את עמדתן בעד ונגד השירות בצבא מאותה תורה שבכתב. הראשונה רואה בגיוס מצווה עצומה. השנייה רואה בו איסור חמור. הציונות הדתית והחילוניות יונקות אף הן ממצע גידול דומה, אם כי מחייב פחות, של "מורשת ישראל ובית סבא". הראשונה חיה את המצוות והתורה כקודקס חיים מחייב, והשנייה רק כתרבות, כמורשת וכפולקלור.
רוב הסרוגים חשים כדג במים לצד החרדים, בתפילות ובבתי הכנסת, בשיעורי תורה ובמופעי חזנות, וגם בסיורי שורשים והיכרות עם עולם התורה שהוכחד בשואה. רוב הסרוגים מרגישים בבית גם עם החילונים, בסדיר ובמילואים, בעולם התרבות והתקשורת המערבי, וגם עם ביאליק, אלתרמן או נעמי שמר.
לפני ששורפים גשרים
זהו אפוא, על רגל אחת, הדנ"א של הציונות הדתית. מהמקום הזה היא מתנגדת לנוסחת ביסמוט ורואה בה שינוי קלוש בלבד, ומהמקום הזה היא היתה יכולה להיזכר גם במקף המחבר, שפעם היה חלק ממנה. אם חלק מרבניה מסוגלים לשבת עם קפלניסטים ו"אחים לנשק" ולייצר דיאלוג וחברות, חלק אחר מרבניה (הציונות הדתית אינה מקשה רעיונית אחת) צריך להיות מסוגל לשבת, לאו דווקא לאור הזרקורים, עם רבני המגזר החרדי ולקדם תהליך שיוביל לגיוס יותר חרדים.
להיות מקף, בניגוד למה שטוען צביקה מור הגיבור (יו"ר פורום תקווה), אין פירוש הדבר "לוותר על הנהגת המדינה" או "להיות שוליים בפרויקט הציוני". המקף והפשרה הם חלק מתורת ההנהגה. לשוב ולנסות להיות שוב גם המקף - לא במקום להנהיג, ובלי למחוק זהות והשקפת עולם או לוותר על עמדות השפעה - אין משמעות הדבר לשוב לתפקיד משגיח הכשרות ולוותר על מקום בקרון הקטר, כמאמר האלגוריה של עמוס עוז.
לשוב ולהיות מקף, הפעם מול החרדים, דורש הבנה מחודשת שכפייה וחוק שלא בהסכמה לא יביאו המוני חרדים להתגייס לצבא. להפך, הם רק יתבצרו ויסתגרו עוד. תבדקו מה קורה בחודשים האחרונים במסגרות השירות המותאם לחרדים, ותבינו שהעליהום על החרדים בסוגיית חוק הגיוס אולי צודק, אבל אינו חכם ומביא לרגרסיה. קמפיין של קיטוב לא מביא שינוי. הוא מרחיק.
העיתונאי ידידיה מאיר תיאר במהלך המלחמה (בטוריו ב"בשבע") כיצד מריקודי "מי משוגע? אני משוגע!", בחלק מהחתונות החרדיות, עברו שם בתוך כמה חודשים לשיר את "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". זה התרחש על רקע השיח הקשה נגד מי שתורתו אומנותו; שיח שהסיג לאחור חרדים לא מעטים שהסתכלו בהערצה על "יפי הבלורית והאמונה", בני התורה, גיבורי הסייפא והספרא של הציונות הדתית.
ההתכנסות החרדית אל תוך עצמה רק תגבר, אלא אם כן תושג פשרה בהסכמה רחבה בסוגיית חוק הגיוס. זו יכולה להיות שעתה היפה של הציונות הדתית בכובעה הנשכח כמקף המחבר (נוסף על מקומה המכובד בצה"ל ובהנהגה). יש די דמויות תורניות ציוניות, שגדולתן בתורה אינה שנויה במחלוקת בציבור החרדי, שיכולות לעשות מעשה ולהיכנס לעובי הקורה מאחורי הקלעים. זה בוודאי שווה עוד ניסיון, לפני שהגשר נשרף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו