ברית המושחתים לא מפרקת את חמאס - היא מפרקת אותנו

יהודי מהונגריה, ציר בקונגרס העולמי מסיעת הליכוד העולמי, זכה באחרונה לטלפון מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שהפציר בו לבחור במיקי זוהר בקונגרס הציוני, ולא ביעקב חגואל. ואם לא די בכבוד הגדול, אותו יהודי קיבל טלפון גם מלשכת ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שבה הוסבר לו שפטריוט הונגרי אמיתי מצביע למיקי זוהר.

הדפוס חזר אצל ציר יהודי מארגנטינה, שאחרי הטלפון המחמיא מראש ממשלת ישראל, זכה לפנייה מלשכת נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, עם בקשה לאומית זהה - הצבע זוהר ולא חגואל.

כך ראש הממשלה שלנו, שמרוב עומס אין לו זמן להשתתף בדיוני בית המשפט בעניינו, ניהל עשרות שיחות טלפון עם צירים יהודים מהגולה עבור עושה דברו במוסדות הציוניים, מיקי זוהר. אלא שעם כל הכבוד לזוהר, מקבלי הטלפונים הבינו בדיעבד מה היתה מטרת־העל של נתניהו: ג'וב חלומות בהסתדרות הציונית לבן הבעייתי, יאיר. בעקבות הגילוי, מי מהם ביקשו להעביר את קולם בחזרה לחגואל, אבל כבר היה מאוחר מדי.

כוח בינלאומי בהובלה אמריקנית כבר נכנס לעומק השטח, לעומק ישראל - לקריית גת. במקום לפרק את חמאס - הוא מפרק אותנו, משתק את צה"ל ואת הממשלה. בעוד חמאס בונה מחדש את כוחו - דווקא ישראל שותקה

השחיתות והחוצפה הטמונות במהלך הזה הן בלתי נתפסות, וגורמות בצדק לסערה ציבורית. מתברר שהכל רתום לאינטרס האישי והמשפחתי - ממשאבי העם היהודי ועד לקשרים הבינלאומיים עם מנהיגים ידידים של מדינות זרות. אבל הסערה מגלמת גם מוסר סלקטיבי, שממחיש את עומק תהום המנהיגות שלנו. כי אותם אלו שביטלו באישון ליל את ההסכם המתועב עם זוהר בגלל הג'וב לנתניהו הצעיר, משתתפים זה שנים בחציית גבולות זהה.

נותנים יד למינוי מקורבים, בני משפחה ומועמדים חסרי כל כישורים, כאלו שמאפיינים את מלוא הקשת הפוליטית במוסדות הלאומיים. כך היה, למשל, בימי אהוד ברק כיו"ר העבודה, שמינה מקורבים במוסדות הלאומיים דרך "העבודה העולמית".

אבל שיא השיאים נעשה בהסכמה ובהשתתפות של רוב הסיעות, בעניין משפחת אריה דרעי. בנו של דרעי, יענקי, מכהן זה חמש שנים כ"ראש המחלקה לגיוס משאבים בהסתדרות הציונית", במשכורת של כ־50 אלף שקלים בחודש. כישורים, השכלה רלוונטית, יכולת וביצועים - הצחקתם. אבל מינוי עוד יותר נגוע ומסוכן נוגע לאחיו של יו"ר ש"ס, שלמה מומו דרעי.

האח דרעי היה ממלא מקום יו"ר קק"ל במשך שנים, למרות מחאות נמרצות שהצביעו על ניגודי האינטרסים החמורים במינוי ובכהונה. לפי ההסכם החדש, הוא אמור לחזור לאותו בור של שמנת. דרעי הוא יזם נדל"ן ועורך דין, בעל אינטרסים בליבת עיסוק הקרקעות של קק"ל. אבל מחאות וכתבות בעיתונים לא עזרו - שלמה דרעי המשיך לכהן ולבחוש ישירות בדייסת האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו.

הוא הורחק בעבר מהכהונה רק כתוצאה מהרשעתו, יחד עם אחיו, אריה, בהונאת שלטונות המס. אבל במסגרת ההסכם הקואליציוני עם מפלגות האופוזיציה, הוא אמור לחזור.

אז איפה יאיר לפיד ושאר נקיי הכפיים מהשמאל בענייני שחיתות המינויים של משפחת דרעי? בדיוק היכן שמצויה הטרגדיה הלאומית הגדולה שלנו. כי מתברר שהמוסר הוא יחסי בלבד. הוא מתחיל ונגמר באינטרסים הפוליטיים והאישיים. לכן, שני הצדדים הפוליטיים מטפחים זה עשרות שנים את ההשתמטות החרדית ואת השחיתות המוסדית של ש"ס. כי נרמול השחיתות וההשתמטות מקנה שלטון, כוח וכסף, וזעקות השבר פורצות רק כשהשחיתות מספקת כיסאות לצד השני.

אוסלו על סטרואידים

מהלך ההונאה שמתרחש עכשיו סביב ההסכם שנחתם בוושינגטון מגמד את הונאת הסכמי אוסלו. רוב המחאות, המוצדקות בפני עצמן, נשמעות לגבי תעתועי חמאס סביב החזרת החטופים החללים, אבל ההונאה הגדולה מכל נותרת בעינה. היא מכריחה אותנו לפעול כאילו ההסכם עדיין קיים והוא מוביל לעקירת חמאס מעזה.

במציאות חמאס לא רק שולט - הוא אף חזר להוביל את האירועים, גם בזירה הבינלאומית. מעבר לתקיפות נגדנו בשטח, כל אחד ממרכיבי ההסכם קרס. אבל למרות זאת - מנהיגי ארה"ב ומדינות האויב המכונות מתווכות ממשיכות את ההצגה. וממשלת ישראל, בחולשתה, משתפת פעולה.

השבוע התקיימה בקהיר פגישה של מי שכונו "הפלגים הפלשתיניים", שהובלה, איך לא, בידי חמאס. יצאה ממנה הצהרה חד־משמעית, שלפיה אף כוח בינלאומי לא ייכנס לעזה וישלוט בה. מקסימום יספק כסף ויישב על הגבול. הכל בניגוד מוחלט להוראות הסכם וושינגטון.

בד בבד, בזו אחר זו הודיעו המדינות הערביות שהן לא ישלחו כוחות לעזה ולא יפרקו את חמאס, כשאף מדינה אחרת לא תסכים לשלוח כוחות להתעמת. אבל כוח בינלאומי בהובלה אמריקנית כבר נכנס לעומק השטח, לעומק ישראל - לקריית גת. כך, במקום לפרק את חמאס - הוא מפרק אותנו, משתק את צה"ל ואת הממשלה. בעוד חמאס בונה מחדש את כוחו, רוצח את מתנגדיו, מתחמש, מקבל סיוע אדיר ומתעתע בעניין החטופים - דווקא ישראל שותקה.

נכון, חיל האוויר הפציץ בעזה כ"נקמה" על רצח החייל ברפיח, שאותה אישר הנשיא טראמפ, אבל במקביל הוא הכריז שהפסקת האש עובדת נפלא. מסגרת ההונאה נשמרת בקפדנות.

בינתיים, כל בעלי האינטרסים בסביבה בוחשים במלוא המרץ. המצרים מארחים במלון חמישה כוכבים את גדולי הרוצחים ששחררנו ועושים להם כבוד, כראוי למדינה שבונה יכולות צבאיות נגדנו בסיני, ושהנשיא שלה כינה את ישראל "אויב" לפני כחודשיים.

המצרים עושים הכל כדי לקדם את הרשות הפלשתינית. בשנתיים האחרונות הם אימנו צבאית כ־5,000 אנשי פת"ח, בכוונה שיקימו דה־פקטו מדינה פלשתינית בעזה, ומשם ביו"ש. לצד קטאר וטורקיה, הם עושים מיתוג מחדש של חמאס. מביימים הקמת ועדה מקצועית בלתי תלויה, ומעין כוח פלשתיני לאומי־ביטחוני חדש שיתחזה ל"לא חמאס".

אלו שביטלו את ההסכם עם זוהר בגלל הג'וב לנתניהו הצעיר משתתפים זה שנים בחציית גבולות זהה: נותנים יד למינוי מקורבים חסרי כל כישורים, כאלו שמאפיינים את מלוא הקשת הפוליטית במוסדות הלאומיים

ברוח הצגות אוסלו כבר מתכננים את ההצגה הגדולה הבאה, שבה "ימסרו" אנשי חמאס את נשקם ויקבלו בחזרה נשק של הכוח הלאומי הפלשתיני החדש, ה"לא חמאס".

גם האמריקנים נמצאים בשלבי נרמול מתקדמים של חמאס, בהמשך לניהול המו"מ עם ראשיו, ולתנחומים שהביעו קושנר וויטקוף בפני הארכי־רוצח חליל אל־חיה על מותו הטרגי של בנו בהתקפה ישראלית. הנשיא טראמפ מצהיר בפני כתבים שחמאס "צריך להתנהג יפה", וממחיש בכך עד כמה גם האמריקנים מכירים בכך שחמאס כאן כדי להישאר - בניגוד להצהרות הפתטיות מלפני שבועיים.

גם מנהיגי הטרור הבינו את כללי המשחק החדשים. הם רואים כיצד נשיא ארה"ב משחק ב"נדמה לי" כדי לא להודות בכישלון האישי שלו. מבחינים כיצד הוא קושר לישראל את הידיים וסותם לה את הפה. עליהם מוטל רק לשחק את המשחק בדרך להשגת כל מטרותיהם.

ורק התומכים הגדולים של בנימין נתניהו, מי ששפכו עד היום אש וגופרית על הסכמי אוסלו, שינו נימה והתהפכו. עכשיו הם מטיפים למתינות, להכלה, לקור רוח מול ההתעצמות המחודשת של האויב. כך הפכו הביביסטים לתואמי ברק רביד ורביב דרוקר, לתפארת חסידי אוסלו לדורותיהם.