יתומים פוליטיים: צריך להקים מחדש את הליכוד

אם יוקדמו הבחירות ואם לא, נכנסנו השבוע לשנת הבחירות. ניפגש עם הקלפי בדיוק בעוד שנה לכל המאוחר, ואם ימשיכו הטלטולים הקואליציוניים הנוכחיים - גם קודם לכן, באזור יוני. והנה, כשבוחנים את המעשים והעמדות של כל המועמדים - המבוכה מוחלטת. מחנה התומכים והמעריצים של בנימין נתניהו גדול ורחב, וסקרים מנבאים גם לחלק מהמתחרים שלו מנדטים רבים, אבל אין איש שבאמת עונה על ההשקפות המשותפות של רוב הישראלים. כך, למעשה, רובנו יתומים פוליטיים.

לכאורה יש בעם קיטוב אידיאולוגי אדיר, השקפות מנוגדות והאשמות הדדיות דרמטיות. אבל האמת היא שהמחלוקות המהותיות הן כמעט זניחות, מאז חלחול תובנות 7 באוקטובר וכל עוד אין לנו חטופים חיים בשבי האויב. העימות, האיבה והתהומות מלובים בידי גורמים פוליטיים ועיתונאים אינטרסנטיים. הם נובעים בעיקר מהוויכוח כן/לא נתניהו, כמו גם פוזיציות מחנאיות מרעילות.

קל לבנות סט אידיאולוגי בסיסי של רוב הישראלים היום: התפכחות מהאשליות שייתכן שלום עם הפלשתינים ושלילת מדינה פלשתינית; החובה לשבור את משוואת ההשתמטות של החרדים; ההכרח לנצח את חמאס שמסכן את עצם קיומנו; ההבנה שאסור לחזור למדיניות פחדנות האוהל בהר דב, גם מול איראן וחיזבאללה; כן לדמוקרטיה ולשלטון החוק, אבל לא לשליטה ללא מצרים של שופטים ויועצים משפטיים; מנהיגות מאחדת ונקיית כפיים; וכלכלה חופשית באמת, עם חמלה לחלשים.

דווקא על הרקע הזה, מגוחך להציג מחלוקת אידיאולוגית בין חסידי נתניהו למתנגדיו, כשעמדותיו של מנהיג הליכוד ומעשיו מגלמים זיגזג מוחלט. מי זה נתניהו, מהו הליכוד - זה של מחדל 7 באוקטובר או של התקיפה באיראן? זה של מזוודות הכסף או של חיסול נסראללה? הרי אם נבקש מ־AI למצא קו עקבי בהצהרות ובמעשים של ביבי, המחשב יישרף. הוא נגד מדינה פלשתינית - אז למה הכריז עליה בנאום בר־אילן, בתוכנית טראמפ המקורית, בנאומים באו"ם?

מדוע סיפק לה עכשיו אופק מעשי, בחתימה המופקרת בוושינגטון? ביבי בעד ניצחון מוחלט - אז למה גרר רגליים בעזה שנתיים, גם בחודשי התמיכה המלאה של טראמפ? הוא מנהיג חזק - אז איך נכנע לשני רמטכ"לים, נכנס מתחת לשטיח מול קטאר והפך את מדינת ישראל לסמרטוט הרצפה של וושינגטון? הוא בעד ההתיישבות - אז מדוע חנק את יו"ש ואת ירושלים כל עוד לא נאלץ להיכנע לסמוטריץ' ולסטרוק? ביבי עשה קריירה מהטפה לא להיכנע לטרור, אבל הפך למשחרר המחבלים ולנכנע לאויב הגדול בתולדותינו. אפילו בתחום ניקיון הכפיים הוא מזגזג - זכרו איך נאם נגד הידבקות אולמרט לשלטון תחת כתב אישום.

ומהו בדיוק הקו המאפיין את מתנגדי נתניהו? נשים בצד את מי שהעובדות לעולם לא ישנו את דעתם המשיחית, מבית מרצ ויאיר גולן. כמעט כל השאר, כולל יאיר לפיד, הם שותפים מוחלטים לקונספציה ולרוח המחדל.

תומכי אוסלו, ההתנתקות, קונספציית מזוודות הכסף. כרמטכ"לים, גם גנץ ואיזנקוט לקחו חלק ישיר במחדלים החמורים, בהונאה העצמית. ובכלל, לו זה היה תלוי בהם, רוב הסיכויים שהיינו נכנעים ללחץ הבינלאומי ולחמאס, עוד לפני חיסול נסראללה והתקיפה באיראן.

ומה היתה התרומה הגדולה של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לוויכוח של השנתיים האחרונות? שניהם, שמתיימרים להציג קו תקיף וריאלי, ואכן עשו זאת בעבר כשרים בממשלות נתניהו, הצטרפו למחנה מחייבי "עסקת החטופים" שהובילה למלכודת הנוכחית. איש מהם לא יצא נגד גרירת הרגלים ב"מזחלות גדעון", ולא דרש לשבור את הפרדיגמה של כניעה וסחיטה ולשחרר חטופים רק בכוח. איש לא דחף לתוכנית היחידה שיכולה לעקור את חמאס - כיבוש מלא של עזה, עידוד מאסיבי של הגירה והחלת ממשל צבאי.

ובאשר למפלגת הציונות הדתית, שרשמה הישגים גדולים בהתיישבות, היא הפכה לשותפה בקידום המדינה הפלשתינית. אמנם עמדותיה ומחאותיה נרשמו, אבל כל יום שבו היא נשארת בקואליציה הופך אותה לשותפה מלאה. שותפה לממשלה שלא הצליחה לעקור את חמאס, שהפקירה את השלטון לחצר של נשיא ארה"ב, שמקדמת שליטה בינלאומית בעזה, שהכניסה את הרשות הפלשתינית ושמקדמת אופק של מדינה לאבו מאזן. היא גם שותפה להנצחת ההשתמטות והסרבנות החרדיות.

חזרה לערכים המקוריים

הקונצנזוס של 80% מהאוכלוסייה הלא חרדית/ערבית משקף במידה רבה את עמדות היסוד של תנועת החרות ההיסטורית. שם נמצאים רוב הישראלים, ושם אמורים היו לגבש את קווי היסוד של הליכוד.

אבל הליכוד לא מייצג היום כל דרך פרט לזיגזג של המנהיג הנערץ, שתמיד צודק. ומכיוון שהמפלגה הזו נחטפה מזמן בידי נתניהו, יש להקים את הליכוד מחדש. לקבץ מנהיגים כמו איילת שקד, יולי אדלשטיין ועמית הלוי, לצד שותפים נוספים לדרך האידיאולוגית של חרות ושל הליכוד. לקומם את ההריסות, את קיר הברזל מול הערבים, את ניקיון הכפיים, את יישוב ארץ ישראל, את הנאורות. ולמעשה, פרט לתחום הסוציאליזם של מפא"י שהתרסק והופרך לפני דורות, אין כל הבדל מהותי בין המפא"ניקים הקלאסיים לרעיונות המזוככים של הליכוד ושל חרות. זוהי בדיוק המשבצת הפוליטית שחסרה כל כך כדי שנוכל באמת ללכת לקלפי.

הפתרון למלכוד: בחירות

יש הרבה סיבות ללכת לבחירות בדחיפות - בוודאי הצורך לקבל מנדט מחודש מהעם, אחרי המחדל והשבר הגדול. אבל לו בנימין נתניהו היה רואה לנגד עיניו את טובת העם והמדינה, הוא היה מודיע מיידית על פיזור הכנסת מסיבה שונה לחלוטין. כי רק באמצעות הכרזה על בחירות ופיזור הכנסת, הממשלה היתה הופכת לממשלת מעבר מוגבלת בסמכויות, שיכולה להתמודד מול הלחץ האמריקני האימתני.

לטראמפ ולשליחיו נתניהו היה יכול לומר - אין לי מנדט עד אחרי הבחירות. לא אוכל להכניס את טורקיה וקטאר, לא לעבור לשלב ב' של "העסקה", לא לקדם את הרשות הפלשתינית. נדבר עוד חצי שנה, אם אבחר.

בסמטה הבינלאומית האפלה שאליה הצליח נתניהו להכניס אותנו, כל זב חוטם כושל כמו נשיא צרפת מקרון מכה בנו ללא רחם. אבל מול הממשל האמריקני הפכנו לפחות ממדינת חסות - למשרת כנוע וצייתן, שאין לו אפילו סמכות לנהל ישיבות קבינט ללא נציגי הפריץ.

נתניהו לא עמד מעולם בלחץ בינלאומי, במיוחד לא אמריקני, מהפגישה עם ערפאת בוושינגטון ב־1996 ועד להסכם חברון; מהבהלה מאובמה, שהובילה לנאום בר־אילן, ועד להקפאת הבנייה בירושלים ולשיתוק מול חמאס וחיזבאללה לפני 7 באוקטובר. אבל השיא הוא הסכם הכניעה בוושינגטון וההתמסרות לתמונת המציאות ההזויה שחצר טראמפ כופה עלינו עכשיו.

לכן, נוכח אי־יכולת העמידה של הממשלה והעומד בראשה, יש רק מוצא אחד - בחירות. גם אם לימים ביבי ייבחר מחדש, בחצי השנה שנרוויח המציאות תשתנה ונוכל למנוע הרבה מאוד קטסטרופות. בינתיים נתמרן ונשרוד.