כמו סרט מדובב מנטפליקס: הפסקול מדבר על גיוס אבל רואים בחירות

אדוני השופט, אדוני השופט

"נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית", פתח הנשיא את נאומו במושב החורף וקיבל תשואות כאילו הודיע הרגע על הסכם שלום עם איראן ותימן יחד. הטייטל כעמדה מהפכנית.

"אני זועק פה לשמיים ואומר לכולם: די!" המשיך הרצוג, "במקום להתעסק בנושאים החשובים, עם ישראל מתעסק בשאלה אם יוזמן נשיא העליון או לא, ותחת איזה תואר, ואם תוזמן היועצת". הנשיא אבחן שהבעיה שלנו היא תרבות הדיון: תרבות כבר ידענו שאין פה, הבעיה שאין פה שום דיון.

תגידו - מתי בפעם האחרונה הצלחתם להעביר סיכה בין רוב המפלגות בכנסת? על מה בעצם הם מקרקרים כל היום? מה ההבדל האידיאולוגי בין גנץ ללפיד? בין בנט לסמוטריץ'? ובין ליברמן לנתניהו? מדינה פלשתינית - כולם נגד; גיוס לכולם - כולם בעד - תנתקו את התלות בחרדים והחוק עובר ברגע. השמדת חמאס? השבוע היה קונצנזוס מבן גביר ועד גולן על התגובה הנדרשת להפרות של הברברים מעזה. ועדת חקירה למלחמה? רוב מוחלט בעד, אפשר למצוא בקלות שופט עליון מוסכם שיעמוד בראשה - וכרגיל, ככל שנתניהו יתערב יותר במינוי, המתמנה עוד יתהפך עליו במסקנות הוועדה.

וכמובן, חוק יסוד: החקיקה. קחו לנציגינו את היוזר למריבות בטוויטר ותקבלו הסכמות. בעצם זה כבר קרה, תשאלו את הנשיא.

התוצאה: מרוב שמתעסקים בלו"ז של הקרוז שכחנו לבדוק לאן הספינה שטה. בלי שהרגשנו השיח שלנו חג סביב המנגנון, ולא סביב שאלות של ערכים או אינטרס לאומי. במקום לדבר על גבולות ישראל מדברים על גבולות בג"ץ. במקום לדבר על זהות יהודית מדברים על זהות הוועדה לבחירת שופטים. במקום להכריע בין תפיסות עולם, נלחמים על אופן מינוי נציב שירות המדינה. בקיצור, במקום לשאול מה אנחנו רוצים - רבים על איך מחליטים.

יהיו שיגידו: זאת המהות עצמה. אופן קבלת ההחלטות הוא השסתום שחוסם כל יכולת לנהל את המדינה. זה נכון, אבל גם הדיון על המנגנון צריך להיעשות בדרך מקורית: כל אחד יגיד מה הוא מציע, ולא למה ההצעה של היריב גרועה. מתי בפעם האחרונה שמעתם על מתווה לתיקון מערכת המשפט מצד מפלגת אופוזיציה?

במקום לדבר על גבולות ישראל, מדברים על גבולות בג"ץ. במקום לדבר על זהות יהודית, מדברים על זהות הוועדה לבחירת שופטים. במקום להכריע בין תפיסות עולם, נלחמים על אופן מינוי נציב שירות המדינה. במקום לשאול מה אנחנו רוצים - רבים על איך מחליטים

אז הנה הצעת ייעול לעצמנו לקראת ביקורנו בקלפי השנה: עידן החרמות והממשלות הצרות עומד להסתיים - הגיע הזמן לעבור לשלב הבא: לדרוש מהם להביע עמדות. סטארט־אפ כזה. תפיסות ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, חינוך, תחבורה, השתלטות ה־AI, וכל נושא בעולם שמרכיב את חיינו יתקבלו בברכה. כן, צריך לאלץ אותם להתרומם מתהומות הצעקנות, ונראה כמה מהם יצליחו לשרוד מחוץ למים בלי מצופים של פלגנות. עד אז: התוכן מת, תחי מדינת הפרוצדורה.

מישהו שומע אותי

ראיתם פעם סרט מתורגם בנטפליקס, כשהסאונד לא משתלב עם דיבוב השפתיים? אז נתניהו והבחירות. בפתיחת המושב רה"מ הבטיח את העברת התקציב וחוק הגיוס בקרוב, או במילים אחרות: אין בחירות, תרקדו. עד כאן מה ששומעים, עכשיו ננתח מה רואים:

נתניהו כבר עמוק בקמפיין. בשבוע שעבר כתבתי על אסטרטגיית ד"ש שהוא מוביל: דיפסטייט ושלום. "שלום בתוך ישראל ושלום מחוץ לישראל" - אמר בנאומו לצד טראמפ. "זה הזמן להנמיך את גובה הלהבות", הוסיף השבוע. במקביל, יו"ר הכנסת היה החניך התורן שהוציא את שד הדיפסטייט מהארון, כשסירב לכנות את נשיא בימ"ש העליון בתוארו. פעם היו מתקיימות פה סערות על דברים שנאמרו, היום כבר מספיק רק להשמיט מילה כדי לייצר שערורייה.

ומה עוד רואים? קחו למשל את בן גביר. הוא לא פרש מהממשלה על עסקת החטופים האחרונה, ובניגוד למה שחושבים הוא דווקא היה שמח לעשות זאת: עדיף לו לנהל את הבחירות הבאות מהאופוזיציה ולא כרקדן בלהקת המעודדות של נתניהו. רק אז התגלתה בעיה קטנה: אפילו ציבור הבוחרים שלו היה בעד העסקה, מי היה מאמין. אל דאגה, בן גביר הנפיק אולטימטום חדש: עונש מוות למחבלים, צעד מוסרי ובסיסי להרתעה בפני עצמו. "אם בתוך שלושה שבועות לא יובא החוק להצבעה, לא נהיה מחויבים להצבעות בקואליציה", אמר. או במילים אחרות, גם הוא כבר צלל לקמפיין. תוסיפו את המסך המפוצל ביום רביעי: מרד בקואליציה סביב חוק הריבונות וחרדים חוסמים כבישים בגלל הגיוס, האימג' ברור.

בינתיים בצד השני הפיצול ממשיך לתת את אותותיו. מאז שאיזנקוט פרש כדי "לאחד את השורות", האופוזיציה נראית כמו פרק של "שובר שורות". כוונותיו טובות, ללא ספק, הבעיה שמעשיו טובים בעיקר לנתניהו. תודות לכמות המועמדים מטעם עצמם לראשות הגוש הפער של נתניהו מול המפלגה השנייה בגודלה של בנט גדל. הציבור שפחות בקיא בספירת גושים רואה בסקרים מפלגה אחת שמובילה את עמודת המנדטים: הליכוד. זה לא מביא ניצחון, אבל זה מייצר תודעת ניצחון.

אי אפשר לדעת מתי נלך לבחירות, מה שבטוח - יש צד אחד שעלה על הדשא, וצד שני שעדיין רב עם איזה אוטו לצאת למגרש.

אני רוצה, אני רוצה מכונית

והנה עוד דוגמה לאיך אנחנו עושים חור בספינה ומתלוננים על הרטיבות: "ברקת קנה מרצדס", זאת כותרת אמיתית מהשבוע. כמו תמיד, האובר־קיל רק עשה לו חסד: האיש שלא לוקח שכר כל כהונתו הציבורית חווה ביקורת על המכונית שרכש מכספו הפרטי ולא על תפקודו. כאילו אין מספיק סיבות לבקר את שר הכלכלה על מחירי המזון שעולים כאן בזמן שבעולם הם יורדים, או על הטיפול במונופלים, מחירי הדירות ומה לא. אבל האוטו.

ברקת יסתדר, אבל מה חושב לעצמו ברגע זה איש העסקים המצליח שיושב בביתו וחושב להיכנס לחיים הציבוריים? הוא יודע שירד דרמטית ברמת השכר - עכשיו מסתבר שאפילו להשתמש בכסף שהרוויח בעשר אצבעות כבר אסור לו.

בתמורה הוא יקבל מפגינים שירדפו ויגדפו את משפחתו וילדיו, לא משנה כמה הסכמי שלום ועסקאות חטופים יעשה. תשאלו את דרמר שנשבר וברח. לא נורא, נישאר עם דודי אמסלם.