מאז בחירות 1992 הועלה אחוז החסימה בהדרגה - עד שהתייצב על 3.25%, שהם שווי ערך לארבעה מנדטים. רבים תמכו בהעלאת אחוז החסימה, בטענה שהמהלך ישפר את היציבות הפוליטית. אולם הציפיות התבדו לחלוטין, וכל מה שנותר מהעלאת אחוז החסימה הוא עיוות, לעיתים חמור, של רצון הציבור. בחירות 26' הן הזדמנות לתקן את העיוות הזה, אבל לשם כך צריך לצלול קצת לנתונים.
מה המכנה המשותף בין בחירות 1992, 2019 א' ו־2022? בשלושתן ניכר עיוות ברמה ששינתה את הכרעת הבוחר האמיתית, זו שתכליתה לשקף את התפלגות הקולות האותנטית בציבור. ב־1992 הועלה אחוז החסימה והיו אלה קולות מפלגת התחיה שאבדו למחנה הימין. במקום להשיג תיקו, ראו בוחרי הימין את ממשלת רבין זוכה בגוש חוסם של 61. ב־2019 הגיעה תורה של מפלגת הימין החדש, שאובדן מאות אלפי קולותיה הביא לתיקו במקום לניצחון ברור של הימין. ב־2022 זכה הימין בבחירות עם 64 מושבים, מכיוון שהגיע תור השמאל לאבד מאות אלפי קולות. ללא אובדן הקולות היה משיג רוב קטן יותר, של 62.
ציפיות גבוהות, ביצועים נמוכים
מקדמי המהלך להעלאת אחוז החסימה שוכנעו ושכנעו שאחוז חסימה גבוה יסייע לצמצם את מספר המפלגות הקטנות, שמספר הרשימות שייכנסו לכנסת יירד - וכך, בלי אינספור מפלגות קטנות עם כוח סחיטה גדול - תתחזק היציבות הפוליטית בישראל.
הציפיות הללו התנפצו אחת לאחת. התברר שחוסר יציבות לא נגרם בהכרח ממפלגות קטנטנות שמכירות בכוחן הקטן, אלא בעיקר ממפלגות בינוניות שממילא יעברו גם אחוז חסימה גבוה יחסית. מבט מדוקדק על הנתונים ממערכות הבחירות שחלפו מאז החלה הרפורמה, מעלה שהעלאת אחוז החסימה לא יצרה שינוי במספרים. מלבד הבלחה קצרה של שתי מערכות בחירות, מספר הרשימות הזוכות נותר גבוה מעשר.
שיעור הקולות המבוזבזים לא מושפע מאחוז החסימה, והוא עולה ויורד בלי קשר אליו. כך, לדוגמה, באחוז חסימה גבוה במיוחד של 3.25% נמצאו שני שיאים מנוגדים: השיא של בזבוז הקולות אי־פעם (8.7%) ב־2022, והשיא המנוגד של מיעוט בזבוז הקולות (0.8%) ב־2020. ביניהם ניתן למצוא מגוון תוצאות נוספות, ללא שום קשר סיבתי בין אחוז החסימה לתוצאות.
מה עשה אחוז חסימה גבוה
ראשית, אחוז החסימה פוגע באופן חמור בייצוג היחסי של האוכלוסייה. כאשר יותר מ־350 אלף קולות נזרקים לפח, כמו ב־2019, ויותר מ־400 אלף קולות אובדים ב־2022, הם פשוט אינם מיוצגים. השיטה היחסית כבר לא כל כך יחסית, כי הכנסת לא באמת משקפת את התפלגות העמדות של הציבור. ב־2019 היה זה מחנה הימין שנפגע, וב־2022 היה זה מחנה השמאל.
שנית, אחוז החסימה דוחף לבריתות כפויות שבהן השותפות נאלצות להיכנס למה שמתואר כ"בלוק טכני", מושג המבהיר עד כמה השותפות לא רצויה מבחינה מפלגתית, ולא קשורה בנטיות אידיאולוגיות ורעיוניות. מכאן מובנת התופעה של רשימות רב־מפלגתיות בלתי יציבות.
הרשימה המשותפת הערבית התפרקה כידוע; קשה לזכור כבר את העבודה־מרצ והעבודה־מרצ־גשר רק לפני זמן לא רב; כחול לבן מ־2019 התפרקה אף היא במהירות; בימין הדתי אין אף מערכת בחירות דומה לחברתה בכל הנוגע להתארגנות הרשימות הבלתי יציבות. בכנסת פועלת למעשה רק רשימה רב־מפלגתית יציבה וארוכת שנים אחת יוצאת מהכלל, המעידה על הכלל: יהדות התורה.
שלישית, ומעל לכל, חוסר יציבות. אין מחלוקת על כך שהשנים האחרונות הן תקופת חוסר היציבות הבולטת ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל מאז ומתמיד. מערכות הבחירות התכופות מאז 2019 היו חסרות תקדים, והן התקיימו דווקא כשאחוז החסימה היה גבוה.
תנו למערכת להתרענן
משברים חריפים מביאים בעקבותיהם ניסיונות התארגנות פוליטיים חדשים. זוהי מהות הדמוקרטיה. במקרים רבים כוחות פוליטיים חדשים אינם יכולים מייד עם התארגנותם להגיע לרף הגבוה של 3.25%.
אחוז חסימה גבוה עלול למנוע את ההתארגנות, לאלץ שחקנים חדשים להשתלב במפלגות הקיימות או לבנות חיבורים מאולצים שקורסים תחת המתחים הפנימיים והופכים בתוך זמן קצר לבלתי יציבים. זה נכון במיוחד למה שהוא בגדר חלומם הפוליטי של ישראלים רבים: יוזמות מתונות בקצוות השונים, למשל בחברה החרדית או הערבית. אין סיכוי רב למסגרות פוליטיות חדשות כאלה במערכת פוליטית שבה אחוז חסימה גבוה מבטיח את הישרדותם של השחקנים הקיימים ומציב רף כל כך גבוה בפני שחקנים חדשים. התוצאה היא מערכת פוליטית שלא מצליחה להתרענן.
השיח על סוגיות משטריות נוטה להיות מושפע מאינטרסים פוליטיים ולהתמקד בסיכויים העכשוויים ובהשלכות המיידיות. אינטרסים מפלגתיים וגורלות פוליטיים של מועמדים בולטים - זה מה שבדרך כלל עומד לניתוח ולפרשנות. באקלים הזה כמעט לא מתקיים דיון, בוודאי לא מפלגתי, בשאלה הכללית - והחיונית כל כך - מה ראוי ומה יועיל למשטר בישראל?
מבחינת הנתונים עולה שאף לא אחת מהציפיות שנתלו באחוז החסימה הגבוה התמששה והשיגה את מטרתה, ופעמים שקרה ההפך הגמור מהציפיות תוך עיוות רצון הבוחר. על רקע זה, ובלי שום קשר לתוצאה זו או אחרת שתהיה או לא תהיה בבחירות הבאות, ראוי לתת לכל התארגנות פוליטית לבוא לידי ביטוי ולהוריד את אחוז החסימה. זה לא יפגע ביציבות (אולי להפך), וזה בוודאי יתרום לייצוג הולם של רצון הבוחר, והכי חשוב: לריענון הכל כך מתבקש של המערכת הפוליטית שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו