בהירות מושגית: צבעי ההסוואה של הרוע קולפו וחשפו אותו בגווניו הטבעיים

גם מבלי לדעת מה היו תוצאות התקיפה השבוע בדוחא, כבר ברור שהיא רשמה הישג דרמטי במיוחד. כי לראשונה סומנה בהירות מושגית מצידנו – קולפו צבעי ההסוואה של הרוע, חושפים אותו בגווניו הטבעיים. יותר מדי שנים ניהלה ישראל ריקוד מושחת עם הרוע הקטארי - מטשטשת את קווי הטוב והמרושע, לא מבדילה בין אויב לאוהב. הגישה השגויה הזו לא נעצרה בדוחא, אבל בגלל שקטאר מגלמת את פסגת תחכום הרשע, היא הביאה גם את האיוולת הישראלית לשיא. מנהיגי המדינה ומערכת הביטחון שיתפו פעולה עם הישות הזו, סיפקו לה חסינות, סירבו לקרוא לתבשיל המורעל בשמו. ודווקא בגלל תעודת היושר שהענקנו לאמיר האופל הקטארי הורעלנו הרבה מעבר לתוצאות 7 באוקטובר.

אבל סימון הרוע הנוכחי לא יהיה שווה כלום אם לא נראה בפגיעה בדוחא מכת פתיחה בלבד. אם לא נציב חזית מושגית ברורה לגבי החברים והאויבים, הלגיטימיים והמוקצים. כי מזה עשרות שנים אנחנו מנרמלים את נציגי השחור, וכך מכים בעצמנו ישירות ובעקיפין. הגישה שלנו היא שמסייעת לפריחתה של תעשיית ההסתה והדה־לגיטימציה שאופפת אותנו בעולם, במעורבות מרכזית של דוחא. ראו את "אל־ג'זירה" - זרוע אויב מרכזית במלחמה נגדנו, שרק לאחרונה נעקרה מישראל ועדיין לא החרמנו אותה כליל.

ראו את הקתדרות שקטאר מממנת באוניברסיטאות בעולם, שבונות את השחרת דמותנו מזה עשרות שנים. ראו את קבוצות הכדורגל, אירוח המונדיאל, הפעילות העסקית חובקת הגלובוס. את הסיכה בבלון השטני הזה היינו חייבים לנעוץ מזמן, ועכשיו אסור להרפות. כי אם נציב מגדלור מוסרי ומושגי, נשפיע בסוף על מחנה השפויים בעולם כולו.

בד בבד, את מסע הבהירות המוסרית אסור לעצור בקטאר, צריך להכות קרוב בהרבה - במיוחד ברמאללה – ברשות הרוע הפלשתינית. זה יותר מ־30 שנה אנחנו מטשטשים את דמות תלמידי ערפאת - מושגית ומוסרית. מבצעים טשטוש מכוון, שהוא המסוכן מכולם. כי מי שמממן ומצדיק טרור וטרוריסטים, מי שמחנך לעקור אותנו מהארץ, הוא לא פרטנר אלא אויב. ומי שמוביל את מסע הבידוד נגדנו בהאג ובאו"ם הוא לא שותף אלא יריב מרושע במיוחד. לטשטוש ולעמימות הללו חייבים לשים קץ, ולהסיק מסקנות אופרטיביות. כי מי שמשווק את התבשיל המורעל ככשר למאכל, סופו שירעיל למוות גם את עצמו.

קו פרשת המים של המערב

הרצח של צ'רלי קירק חייב לשמש קו פרשת המים של העולם המערבי. קירק נרצח בקמפוס של אוניברסיטת יוטה, תוך כדי אירוע שנועד להחלפת דעות ורעיונות, מופע שאפיין אותו במיוחד. זה היה מופע המוני שגרתי של קירק, שבו הוא ניסה לעצב מחדש את עידן התבונה המערבי, את הדמוקרטיה וערכיה, בדגש על חופש הדיבור והמחשבה. היה זה אירוע של שיח, ניסיון לגרום לעובדות, למוסר, לערכים, לצוף ולהכריע. אין יותר סמלי מהעובדה שמי שירה בקירק התכוון לרצוח את כל מה שהוא ייצג: את האמת, השכל הישר, העולם הערכי המכונה יהודי־נוצרי, ששורשיו בתנ"ך והמשכו ביסוד התרבות המערבית - החתירה לתבונה ולצדק. 

מדובר בחוליה נוספת במסע של ניסיונות ההשתקה של מחנה התבונה והחירות, באמצעות אלימות ורצח: כך ניסיונות ההתנקשות בדונלד טראמפ; רצח עובדי שגרירות ישראל בוושינגטון; מעשי הרצח וההתקפות נגד מי שמפגין לצד ישראל בארה"ב וברחבי העולם. שלא לדבר על מופעי הטרור, האלימות, האנטישמיות והדיכוי בקמפוסים בארה"ב ובאירופה.  

קירק היה מגן גדול של ישראל ומגדלור של החייאת ערכי המערב הקלאסיים - מהלאומיות ועד החופש והדמוקרטיה. ולמרות זאת נמתחה נגדו ביקורת בגלל שהתנגד לסתימת הפיות של יריביו האידיאולוגיים, גם אלו שמפיצים שנאה נגד ישראל בקמפוסים. הוא פשוט האמין שהאמת סופה לנצח. ודווקא בגלל זה ההתנקשות בקירק מחייבת סיבוב פרסה של המערב כולו. הרצח שלו בקמפוס, באירוע החלפת דעות, מלמד עד כמה הוא טעה בנקודה הזו.

כיוון שהברית המוזרה של השמאל הפרוגרסיבי והאסלאם הקיצוני לא רוצה לדבר ולשכנע, אלא רק להשתיק ולדכא. זו קואליציה שנמצאת בעיצומו של מסע אכזרי לרצח התבונה, האמת והמוסר. היא לא רוצה בירור רעיונות, לא לשמוע ולהשמיע, היא שואפת לחסל ולהשתיק את מי שחושב אחרת. לכן, מזה שנים היא מנהלת מסע מתוחכם של שטיפת מוח ודיכוי רעיוני. מוציאה אל מחוץ לגדר כל מי שחושב אחרת, במסגרת שיח הפוליטיקלי קורקט. כך, כבר ביום רביעי ניסה שדרן טלוויזיה פרוגרסיבי בארה"ב לנרמל ולהצדיק את הרצח, בדיוק כפי שנורמל טבח 7 באוקטובר בידי הכת האסלאמו־פרוגרסיבית.

קשה לקלוט כיצד צ'רלי קירק, רק בן 32, הצליח להפוך למנהיג, הוגה דעות ומסמן דרך להמונים. משתתף בכיר בתנועה הלאומית הנאורה בארה"ב, ששולטת כיום בוושינגטון - חבר קרוב של הנשיא ובכיריו. דווקא בכך טמון הסיכוי שרצח קירק יוביל להיפוך מגמה. יכונן בהירות מושגית ומוסרית לגבי אופי כת השטן של השמאל והאסלאם הקיצוני, שאוחזת בעולם כולו. יוביל למלחמה חסרת פשרות בה. כי את הכת הזו, מדוחא ורמאללה ועד וושינגטון ופריז, צריך לעקור ולהכחיד. היא לא רוצה לדבר ולשכנע, רק לרצוח ולדכא.

לאן הולכים בנט וליברמן

הדלפת קטעים מנאומים של נפתלי בנט בפורומים סגורים, כמו גם התוכניות שמפרסם אביגדור ליברמן, מעוררת סימני שאלה לגבי הדרך שבה שניהם צועדים. ברור שהם נוקטים עמימות מכוונת לגבי עמדות הבסיס שלהם, כדי לא לאבד מצביעים. אבל מה לגבי השאלות שמייסרות אותנו יותר מכל, למשל - מה עושים עם עזה, מכריעים או נכנעים? מטרת אי־הבהירות הזו ברורה, אבל מבחינת ציונים־לאומיים, אנשי ימין ומרכז שמחפשים תחליף לבנימין נתניהו, זו לא בשורה טובה. כי הציבור מחפש דרך, לא רק פוזה של מנהיגות. תעתועים וזיגזגים באריזה לאומית יש לנו מזה הרבה שנים.

הדאגה לגבי הדרך, במיוחד מצד מצביעי ימין ומרכז, מתחזקת על רקע תוכנית הפעולה האסטרטגית שעולה מההדלפות ומהאמירות של בנט וליברמן. כי מי שמתכוון לכונן מחנה עם יאיר גולן - מנהיג השמאל הפרוגרסיבי ההרסני בישראל - יהיה חייב לקבל את דרכו או לפחות ללכת לקראתו: חמאס, רשות פלשתינית, התיישבות ביו"ש, לחצי מקרון - כל תשלום אידיאולוגי ליאיר גולן ישמיט את הקרקע מתחת לקו לאומי סביר. שלא לדבר על כך שגולן, מזהה התהליכים שלוח הרסן והלשון, הוא פסול חיתון פוליטי. 

מנגד, ברית המשרתים שאליה חותרים בנט וליברמן, זו שתוציא אל מחוץ לתחום את המפלגות החרדיות שמעודדות השתמטות, מוצדקת מאין כמותה. לכן, המסקנה ההגיונית היחידה היא שבירת הגושים, הפוך מתוכניות הפעולה שמודלפות כיום מצידם של מי שמשווקים את עצמם כמנהיגי הימין האלטרנטיבי.