עוד פרק במסכת נטיעת הייאוש: די לכניעה

דבר טוב יצא מההתבטאות האומללה של איריס חיים השבוע, שקראה לכניעה בשמה. היא שמה קץ להונאה העצמית הלאומית והודתה שדרישת המינימום של חמאס היא לא "עסקה", "הסדרה" או "הסכם מדיני", אלא פשוט כניעה.

אכן, הגיע הזמן שנשליך את השפה המכובסת לפח ונבין שזה מה שתובעים מאיתנו - להיכנע ללא תנאי. איריס חיים גם צדקה בהבחנה שלפיה אנחנו נכנעים כבר 20 שנה, מאכילים את המפלצת, כדבריה. אבל היא לא דייקה, כי למעשה, אנחנו על מסלול של כניעה זה 40 שנה, מאז מה שכונה "עסקת ג'יבריל" ב־1985.

מאז הכנסנו את עצמנו למנטליות אומללה - הולכת ומחריפה, הכוללת אלף גוונים של כניעה, תחת אין סוף שמות הסוואה. איריס חיים האצילית, המיוסרת, שאיבדה את בנה יותם בצורה כל כך טרגית, טועה כמובן - אסור להיכנע, ומי שייכנע עכשיו לא תהיה לו תקומה.

אבל עוצמת הרגשות שלה לנוכח תמונות החטופים בעזה שחררה לתודעה הלאומית שלנו את השם המפורש. את מה שמנסים להסתיר, כדי לברוח מבחירה באופציה השפויה היחידה שנותרה על השולחן - לכבוש את הרצועה ולהכריע את האויב.

כבר לפני שנים שרה אלברשטיין על לונדון, לשם היא עוזבת כי שם הייאוש נעשה יותר נוח. מדובר בעוד פרק במסכת נטיעת הייאוש, רוח הדיכאון והכניעה. רוח שניכרת בערוצי טלוויזיה מרכזיים, בעיתונים מסוימים ובקרב פרשנים מובילים

חלק מתהליך ההחלמה הלאומית שלנו כולל הפנמת משמעות האולטימטום של חמאס. הפנמה, בין היתר, של האבסורד הטמון בכך שהארגון המוכה הזה מכתיב לנו את כללי המשחק. הכתבה שממחישה את עוצם החולשה שאנחנו מקרינים. ומבחינת אדוני חמאס, האופציה היחידה היא נסיגה שלנו עד המילימטר האחרון - בלי פרימטר ובלי פילדלפי.

פתיחת הגבולות לרווחה להכנסת נשק, טילים ושיקום המנהרות, תוך תמיכה כספית דשנה, כדי שתלמידי סינוואר יוכלו לשקם את כוחם ומעמדם. ומעל לכל - חמאס דורש ערבויות אמריקניות לכך שלא נוכל לבצע את מה שמבטיחים לנו סוכני הכניעה, שלא נורשה לתקוף ולמגר את חמאס ביום שאחרי הרמת הדגל הלבן. אז נא להפסיק לרמות את עצמנו, זה מה שעל הפרק: ניצחון מוחלט - של האויב.

לכל מי שלא הקפיא את תאי המוח שלו, ברור גם מהי משמעות הכניעה, בקודים של המזרח התיכון, אצל מי שכבר היום קוראים לבנים שלהם יחיא ומקדשים את מורשת הטבח והאונס שלנו. מעבר לבניית מפלצת הטרור מחדש על דלתות בארי ושדרות, מדובר באישור לכך שחסן נסראללה אכן צדק, בתיאוריית קורי העכביש שלו.

מדובר באיתות דרמטי לחיזבאללה, איראן ויתר שוחרי טובתנו - החברה הישראלית לא מסוגלת לעמוד בפני כמה עשרות חטופים ולוחמה פסיכולוגית אכזרית. אין לה עוצמה לפעול בבריאות נפשית, לשלוח כוחות ולשחרר את החטופים בכוח, על כל הסיכונים הנלווים. במקום זאת, ישראל מעדיפה להתאבד לאומית כי היא איבדה את החיות ויצר החיים שלה.

40 שנות כניעה

הדרישות לכניעה נולדו כבר בימים שאחרי התקפת חמאס, בין היתר מאלופים במילואים שמילאו את האולפנים. הן הוסברו בטענה שכבר הפסדנו במלחמה ולכן לפחות נותר לשחרר את החטופים, לצד ההבטחה שתמיד נוכל לחזור לחסל את חמאס. העובדה שהמורך והעיוורון הללו מוקרנים גם מבכירים לשעבר במערכת הביטחון, וכמובן מפוליטיקאים, מפרשנים וממשפיענים, מדגימה את הלך הרוח שמרעיל ומוביל אותנו זה 40 שנה. מדובר במנטליות חולה, שלא עברה מהעולם למרות השיעור המאלף של 7 באוקטובר.

רק בשבוע שעבר נזכרנו בעצומות של בכירי המערכת מלפני 20 שנה, שדחקו לבריחה מחבל עזה, בטענה שזו הדרך להבטחת ביטחון ושגשוג בעתיד. קחו את ההמלצות שלהם אז ותזהו את אובדן העשתונות והמלצות הכניעה הנוכחיות

המהלכים הבוטים ברוח הכניעה הזו החלו עם שחרור 1,150 מחבלים בעסקת ג'יבריל, בשנת 1985. ראשי הממשלה לא עמדו בלחץ אמו של אחד החטופים ותעמולת החולשה של אמצעי תקשורת ומשפיענים, וציוו לנו את האינתיפאדה הראשונה. תחנת הכניעה הדרמטית הבאה זכתה לכינוי "הסכם שלום" עם ה"פרטנרים" יאסר ערפאת וחבורתו - הסכמי אוסלו. אחר כך, בשנת 2000, נכנענו לחיזבאללה וברחנו מלבנון.

בהמשך סיפרו לנו על התנתקות מעזה, רק כדי לברוח, לעקור ולהקים את אימפריית חמאס. ב־2011 טענו שגלעד שליט יוחזר הביתה ב"עסקה", כשלמעשה נכנענו ושחררנו מהכלא את מתכנני טבח שמיני עצרת ומוביליו. דינמיקת הכניעה אפיינה גם את קונספציית הסבבים וההכלה מול עזה, שלא לדבר על השוחד לחמאס באמצעות מזוודות הכסף הקטאריות. לכך תוסיפו את קונספציית ההגנה האובססיבית, ששמה דגש על גדר שערורייתית וכיפת ברזל כתחליף להתקפה. שלא לדבר על האימה מפני פינוי אוהל של חיזבאללה על קו הגבול.

לא מפתיע שבין מובילי קונספציית הכניעה נמצאים רבים מהבכירים שבפורשי צה"ל, שב"כ והמנגנון הממשלתי. מנטליות העשייה במכנסיים מאפיינת את המגזר הזה במשך עשרות שנים, כתוצאה משכפול פרסונלי של בעלי התפקידים הבכירים בידי בני דמותם הרופסים. לכן, עצומות של בכירים לשעבר המנסים לאלף אותנו, להפחיד ולהבטיח גן עדן אם ניכנע כעצתם, הן כבר מסורת היסטורית.

רק בשבוע שעבר נזכרנו בעצומות של בכירי המערכת מלפני 20 שנה, שדחקו לעקירה ולבריחה מחבל עזה, בטענה שזו הדרך להבטחת ביטחון ושגשוג בעתיד. קחו את ההמלצות שלהם אז ותזהו את אובדן העשתונות והמלצות הכניעה הנוכחיות. ברור עד כמה חשוב לפעול ההפך ממה שכל הגמלאים האלו ממליצים.

לונדון מחכה להם

בין סוכני הכניעה ומקדמיה, לדורותיהם, מככבים גם מי שכינו את עצמם השבוע, בעצומה שפרסמו, "קהילת התרבות". זה החל עוד ב־1970 עם מחזה התרעלה של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", ונמשך עם גאונים אסטרטגיים נוספים כמו יונתן גפן, דיוויד ברוזה ודומיהם. מאז - דורות של זמרים, שחקנים ודומיהם מנצלים את הפרסום והפופולריות שלהם כדי להטיף לנו, לאיים עלינו ולדחוק בנו להתאבד לאומית. השבוע כבר האשימו אותנו בביצוע פשעי מלחמה, הרג בלתי חוקי, הרעבה מכוונת - זניחת המוסר האנושי וערכי היהדות.

חוה אלברשטיין, שמובילה גם את מסע הדיבה הזדוני של השבוע, היא ותיקה בתחום. כבר לפני עשרות שנים היא הלחינה ושרה את הגיגי חנוך לוין על לונדון, שאליה היא עוזבת כי שם הייאוש נעשה יותר נוח.

מדובר בעוד פרק במסכת נטיעת הייאוש, ההשחרה, רוח הדיכאון והכניעה. רוח שניכרת בערוצי טלוויזיה מרכזיים, בעיתונים מסוימים ובקרב פרשנים מובילים. בדיוק כמו שדרניות הרדיו שהובילו את מסע הבריחה מלבנון משנת 2000, שגרם להפיכת חיזבאללה למפלצת מאיימת. שלא לדבר על אמני האתרוג של "ההתנתקות" ואוסלו. אלו וממשיכי דרכם דוחקים אותנו עכשיו לחולל לעצמנו אסון חמור מאי־פעם, אסון קיומי.

לכל אלו יש לומר עכשיו - די לכניעה, הפסקנו להקשיב לכם. קצנו בתבוסתנות ובראיית השחורות שלכם, ומי שרוצה להיכנע - שיטוס ללונדון וייקח איתו את חוה אלברשטיין ושות'. שם, כמו גם בבריסל, באמסטרדם או בפריז, תוכלו להתמזג באווירה ים־תיכונית מתחזקת, ולעבוד על הייאוש שלכם בלעדינו. אנחנו לא הולכים לשום מקום ולא נכנעים, ומי שזה לא מתאים לו - שיסיק את המסקנות.