חרמות ברזל: חרדים, ערבים, נתניהו - המחקר שבדק את מי הכי פחות תרצו בקואליציה הבאה

מתי אלמד לבחור נכון

30 שנה נתניהו איתנו, ופיתחנו עקומת למידה של מוניטור במוות קליני. אז הנה תזכורת: בכל קדנציה בתקופה הזאת הוקמה בישראל ממשלה שכללה בתוכה את הליכוד, החרדים או הערבים. ממשלה אחרי ממשלה, זה מעולם לא היה אחרת. נתניהו וחרדים, נתניהו בלי חרדים, בנט ולפיד עם הערבים, שרון ואולמרט עם חרדים. או־או, או גם וגם.

כשיתפוגגו הדי הפופוליזם, תישאר שאלה אחת פשוטה: מי אנחנו מעדיפים שיישב לנו בממשלה, או אם תרצו - את מי אנחנו שונאים פחות. במחקר השבוע שאלנו בדיוק את השאלה הזאת: "בהנחה שאין אפשרות אחרת, איזה מההרכבים תעדיף לממשלה הבאה?" האפשרויות היו: "ממשלה בשותפות מפלגה ערבית", "ממשלה בשותפות מפלגה חרדית", "ממשלה רחבה בראשות נתניהו".

התשובות מרתקות. בכלל הציבור 45% מעדיפים ממשלה רחבה בראשות נתניהו, 33% בשותפות מפלגה ערבית, 23% בשותפות מפלגה חרדית. הטוטאל הגיוני, סדר העדיפויות מדהים.

אבל כשנכנסים לתוך פילוח המפלגות, זה אפילו יותר מטלטל: רק החרדים מעדיפים לשבת עם החרדים. בוחרי גולן, לפיד, איזנקוט ובנט(!) מעדיפים את הערבים כשותפים בממשלה על פני נתניהו והחרדים. בוחרי גנץ, ליברמן, וכמובן מצביעי בן גביר והליכוד מעדיפים את נתניהו.

שימו לב, לא מדובר על תשוקה לשבת עם נתניהו או המפלגות הערביות, ולא שזאת דרך מומלצת להביא קולות - אולי היא בכלל תבריח אותם - אבל המסקנה ברורה: כששמים את שלוש האופציות מול העיניים, אין אפילו בוחרי מפלגה אחת שמעדיפים בקואליציה את אריה "חלילה לא לתרום" דרעי, או את רקדן הלהיט "בלשכותיהם אין אנו מתייצבים" גולדקנופף.

"הרע במיעוטו עדיף על הרע הגדול יותר" אמר אריסטו, אם כי לפעמים נדמה שאנו מנסים לבחור בכוח בבלתי נסבל. רוב הציבור הישראלי רוצה להקים ממשלת הסכמות רחבה עם קואליציית משרתים. עכשיו תשאלו את עצמכם פעם ראשונה את השאלה שאינה "את מי אני רוצה להחרים", אלא "על איזה חרם אני מוותר".

עשי לי את המוות

והנה עוד בחירה בין גרוע לבלתי נסבל: המלחמה בעזה.

הלוגיקה פשוטה ואכזרית: עסקה חלקית ירדה מהפרק, היא טמנה בחובה תשלום מחיר כבד כשעשרה חטופים חיים היו נשארים בגיהינום ומחירם רק עולה, והרי כבר לא היה נותר מה לתת בעבורם.

העסקה המלאה, לעומתה, מקודמת תחת ההצהרה שאחריה נשמיד את חמאס, בטווח מיידי או ארוך. התוכנית מצריכה להתעמת עם העובדה שחמאס לא יתנדב להביא להשמדת עצמו, ושהוא נוסד למען השמדתנו כמטרת־על. זאת סתירה לוגית שקשה לאדם מערבי לתפוס. אין להם בעיה לא לחיות, הם בסך הכל רוצים שאנחנו נמות.

הטענה שנתניהו עיכב את העסקה, או לחלופין דשדש בהכרעת האויב, נכונה ומתסכלת ככל שתהיה, לא מקדמת את חזרתו של אף חטוף לביתו. גם אם ראש הממשלה יהיה יאיר גולן, הוא יגלה ששחרור כל החטופים הוא האופציה הרעה ביותר מבחינת חמאס: יש אוכל, יש כסף, התקשורת בעדם, אפילו מקרון לצידם. אין להם שום סיבה לזוז מילימטר.

לכן אין ברירה אלא לייצר להם אופציה יותר רעה: אם החטופים הם נכס בשבילם, הם לא ישחררו אותם. החטופים חייבים להפוך עבורם לנטל. כל העסקאות הקודמות היו תחת אש, הגרזן הצה"לי הוסר מעל צוואר חמאס רק לקראת הגעת רכבי הגט טקסי של הצלב האדום לעזה. עד שהאופציה של החזרת החטופים לא תהיה הרעה פחות עבור חמאס, לא נצא מהלופ הנורא הזה.

הדרישות של הקניבלים מעזה נעות סביב שחרור מחבלי הנוחבה, הכרה במדינה פלשתינית, נסיגה למרחק שחיטה מהעוטף, שיקום הרצועה וסירוב לפירוז. ברגע של כנות בסוף אפריל הם הודיעו בערוץ הטלגרם שלהם ש"המלחמה תיגמר כשהיהודים יחזרו לאירופה".

לנשוך שפתיים ולבחור את החלופה הרעה פחות, זה מה שנשאר.

כאב של לוחמים

עצומת האמנים המאשימה את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה קיבלה את ההד הציבורי שרצו יוזמיה, רק השיגה את התוצאה ההפוכה: חותמיה הבכירים נעו בין חרטה להתחפרות בשתיקה, והיו גם שהודו שלא קראו אותה קודם לכן. מזל שלא חתמו על ערבות בנקאית.

במלאת 20 שנה, הנה הצעה לתוכנית התנתקות שלא תביא אסון: זאת שבין אמנות לחרמות. מגרד ככל שיהיה, אם אנחנו רוצים את אנשי התרבות שלנו בעלי אמירה, צריך לעודד אותה מכל כיוון. סתימת הפיות עובדת לשני הצדדים, ומייצרת דמויות פלסטיק ושירים עתירי טמטמת. יתרה מכך - החרמה ממוסדת וביטול הופעות הם עוד חרב פיפיות שתתהפך ברגע שהשלטון יתהפך, וכלל זה כמובן לא חל על מי שמסית סדרתי לרצח בערב של יום בהיר.

אבל זו גם הזדמנות להבחין בתופעה בולטת יותר מהשבועות האחרונים: חזרת השיח של ימין מול שמאל לבמה, בכיכוב דיוני ה"הרעבה בעזה, רצח עם מצד ישראל והקמת מדינה פלשתינית" - לא התגעגענו. תזכורת: לבוחר הימני יש שני מחנות לבחירה - אחד ביביסטי ואחד רל"ב, לזה משמאל יש רק אחד. אם מישהו שר במקלחת השבוע, זה נתניהו.