הקול עדיין קורא, אל תחרישו אותו: פנייה של אב שכול על רקע חוק הגיוס

חתני, ישי, ציטט בהלוויית בננו האהוב, רס"ן אליאב אביטבול ז"ל, את חנה סנש: "הקול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול".

הקול שקרא לאליאב לקפוץ לתוך זירת הקרב כדי להציל את חייליו היה קול של תורה. בתוך הווסט שלו נמצא הספר "שניים מקרא ואחד תרגום", המעיד על כך בבירור. זהו אותו קול שהולך מיהושע בן נון ועד דוד המלך, שחודר לליבו של עמנו - קול שנשכח מעט בגלות הארוכה, אך מתעורר מחדש בדורנו. את הקול הזה ההנהגה החרדית אינה שומעת.

לא את הקול שמבקש אחריות.

לא את הקול שמרעיד את גופו של האב כשהדפיקה בדלת משנה את חייו.

לא את הקול של בכי האימהות.

לא את הקול של ה"קדיש" של הילד היתום.

לא את הקול של התורה, שמניפה את הדגל ומובילה את המחנה.

לא את הקול שנשמע בליבו של אליאב כשזינק להציל את חייליו - והותיר אחריו אלמנה וארבעה יתומים.

הם לא שומעים, כי הם לא באים להלוויות בנינו, לא עומדים לצידנו, לא מביטים בעינינו. הם לא שותפים לגורל שלנו - של העם השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ולא שותפים לכאב של הנופלים, של המשפחות, של הילדים שנותרו מאחור.

ועכשיו הם גם תוקפים את הציונות הדתית?

תהיתי מה פשר ההתרסה הזו. אישית, פניתי להנהגת הציונות הדתית - ביקשתי רק דבר אחד: שתאמרו בקול ברור שהקול שקורא לבנינו להתייצב שוב ושוב הוא קול של תורה. נעניתי שזה עלול לפרק את הקואליציה. אבל שתיקה כזו היא טעות מוסרית - והיום היא גם טעות פוליטית. יש אמת שלא מתפשרים עליה.

אסור שיהיו במדינת ישראל שני חוקים שונים לנשיאת הנטל. היום זה הצבא, מחר זו מערכת החינוך, מחרתיים - המיסים.

אנחנו עם אחד, 12 שבטים, עם גוונים שונים - אבל דין אחד. מי שמבקש להיות חלק לא יכול לבקש רק זכויות בלי חובות.

ועם זאת, אסור ליפול למלכודת של "הם ואנחנו". מי שסרה מדרך ישראל - זו ההנהגה המנותקת, לא הציבור עצמו.

במלחמה האחרונה שהיתי בברזיל והוזמנתי לבתי משפחות חרדיות. מצאתי שם אמפתיה, פתיחות, שינוי שלא דמיינתי שקיים.

עלינו להוקיע את הנתק של ההנהגה, אך לחבק את הקהילות. לא כדי לשנות אותן, אלא כדי לאפשר להן, כמו הציונות הדתית, לשלב זהות תורנית עמוקה עם אחריות לאומית.

בסופו של דבר, הקול עדיין קורא. אל תחרישו לו. ענו לו.

• ד"ר מרדכי אביטבול שכל את בנו, רס"ן (מיל') אליאב אביטבול, שנפל באוקטובר אשתקד בלבנון