שתי מדינות לשני עמים: מדינת המשרתים ומדינת המשתמטים

אחרי 7 באוקטובר רבים סברו, ואני הייתי ביניהם, כי משהו השתנה. המחדל, ההפתעה, הטבח והמציאות שאליה התעוררנו, כמו גם תגובת כל חלקי הציבור; מהסולידריות החברתית דרך ההתגייסות ההמונית ועד להצהרות מנהיגי הציבור של החרדי על הצורך לשאת בנטל והזכות על הגנת המולדת, התחלפו מהר מאוד. ככל שעבר זמן והמלחמה התפשטה לזירות נוספות, הנטל על הצבא גבר, ואותם קולות הלכו ונעלמו (ונאלמו). נבחרי הציבור החרדי חזרו להתנגד באופן מוחלט לשירות צבאי וגיוס לצה"ל.

שיא הניתוק והאטימות התרחשו שבוע שעבר, שעות ספורות לאחר נפילתם של שלושה לוחמי השיריון בג'באליה ועוד לפני שהובאו לקבורה. לפני, וגם אחרי, פרסום שמותיהם, היה ראש הממשלה טרוד בניסיונות שכנוע של אדלשטיין מצד אחד וחברי הכנסת החרדים מצד שני לקבל חוק מוסכם שיבטיח את הישתמטותם (תמורת גיוס אחוז קטן מתוך ברי הגיוס).

זה אותו ראש ממשלה ששולח את לוחמינו יום-יום לקרב, עוד מעט כבר שנתיים ימים. אפילו בערב בו נופלים שלושה לוחמים לא עצר ראש הממשלה לרגע את ניסיונותיו לקבע חוק הישתמטות לעשרות אלפי חרדים.

מה שהתאים עם הקמת המדינה - לא מתאים היום. האיומים וצרכי הצבא גדולים בהרבה ממידות צה"ל. הפתרונות "הקלים" של הארכת שירות החובה (מי זוכר שלפני שנים לא רבות קיצרנו את משך שירות החובה?) ושינוי חוק המילואים שמאפשר לקרוא להם כ-100 ימים בשנה, אלה פתרונות שיחזרו אלינו כבומרנג – נפגוש גלים של עריקויות ונפקדויות, משפחות שקורסות תחת הנטל, בעלי עסקים שפושטים את הרגל ועוד ועוד.

כאשר רק 50% מבני ה-18 ברי הגיוס מתגייסים בשנה ,כ-70 אלף בני נוער אינם מתגייסים מדי שנה (לא בטוח שהנתון ברור ומובן לכל). מרביתם של המשתמטים הם בני העדה החרדית וערביי ישראל ומיעוטם חילוניים אשר הצבא פוטר אותם משירות (מסיבות של תורתם אמונתם ועד פטורים רפואיים ונפשיים – חלק לא מבוטל הם משתמטים לכל דבר ועניין), אין מנוס מהחלת חוק אחיד לכולם – שירות צבאי או אזרחי לפי צרכי המערכת.

לא יתכן שכיום צעיר, שאיננו נושא בנטל השירות, יקבל תיעדוף על פני אותו צעיר שנשא בנטל. הוא יכול להתחיל ולסיים תואר ראשון ולעסוק במקצועו החדש, בעוד חברו יתחיל את לימודיו בתום השירות, שלא לדבר על ההטבות (ממעונות לילדים ועד דיור בהנחה עם מחיר למשתכן) שמשרת הצבא איננו נהנה מקדימות. את האפליה הזאת חייבים לתקן - ומיד, ללא החרגות וללא חריגים.

אם למישהו היה ספק, אז דבריו של חבר הכנסת גפני , בראיון לישי כהן, הבהירו היטב: "הציונות הדתית, מבחינתי, הם יותר גרועים מהשונאים הגדולים ביותר של לומדי התורה". זה כבר לא רק החרדים נגד החילוניים. מבחינתם זה החרדים נגד כולם.

זו גם קריאה לחשבון נפש של ציבור שלם - הציונות הדתית ובעיקר נבחריו בכנסת - אלה שבמשך שנתיים היו חלק ואף תמכו בניסיונות לפטור את הסקטור החרדי מהנשיאה בנטל. זה אותו ציבור דתי לאומי שמתגייס, משרת באלפיו ומשלם במחיר כבד של עול המלחמה.

הצורך לשינוי המציאות כבר איננו רק צורך ערכי/מוסרי, לא צורך של מראית עין, אלא צורך לאומי וקיומי לצרכיו של הצבא למלא ולעמוד במשימותיו ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. אלה החרדים, שהם חלק ממנה, אינם יכולים "להנות" מאותה הגנה והזכות לחיות בשלווה, לגדל את משפחתם, לדאוג לפרנסתם ולהביט מהצד על ישראל השנייה ,שלא נהנית מאותן זכויות בסיסיות.

השיח הציבורי סביב חוק ההשתמטות משקף מאבק עמוק על זהותה של החברה הישראלית. ככל שהפער בין הצדדים ילך ויתרחב, הסולידריות החברתית תעמוד בסכנה. שמירת המרקם החברתי המאוחד (והעדין) ייסדק באחת.

בשנים האחרונות, כשעלה רעיון "שתי המדינות", היה ברור לכל שהכוונה להקמת מדינה פלשתינית. אבל היום, לאחר שברור לכל כי המגזר החרדי לא רואה עצמו חלק הנושא בנטל החובות, בא לעולם פתרון שתי מדינות חדש - מדינת המשרתים ומדינת המשתמטים.

הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי.