תשובה לפרטיזנים מהטוויטר: מאחורי ההשוואות לגרמניה הנאצית מסתתרת פוליטיקה של שנאה

"מחנות ריכוז", "ג'נוסייד", "השמדה". איך מתמודדים עם עלילות הדם על פעולות ישראל בעזה, שהולכות ומתפשטות באגפים מתרחבים בתקשורת ובשמאל, כאן אצלנו? דרך אחת, שמתבררת כחסרת תועלת, היא לנסות להתווכח; עובדתית ולוגית. אבל לא בטוח שבצד השני יש מישהו שמוכן להודות בכך שהסופה האיומה, אכן איומה, שקוצרים תושבי עזה, היא תוצר הכרחי של הרוח שהם עצמם, ומנהיגיהם בחמאס, זרעו בשמחה ובהתלהבות גדולה באוקטובר 23'. האם יהודי פולין פתחו במתקפת רצח ואונס סדיסטית על אזרחי גרמניה, לפני שנענשו בגטאות, באקציות ובמשלוחים לתאי הגזים? ברור שלא; אבל לך תסביר.

מיאיר גולן ואילך, ההשוואות הכוזבות בין ישראל לגרמניה הנאצית, בין ישראלים (ימנים ומתנחלים) לנאצים, בין נתניהו להיטלר, משקפות לא רק איכות חשיבה ירודה, אלא גם פוליטיקת שנאה. כמה ארס הוזרק לוורידים, כדי שברירת המחדל תהיה לייחס למנהיגות הישראלית, לתומכיה הלא-מועטים בציבור, לשרים מסוימים ולחלק ניכר מלוחמי צה"ל, את האופי הרצחני, הגזענות הסדיסטית ותאוות ההשמדה של מעגל הרשע של היטלר? כמה שטוף שנאה צריך להיות?

זה מיותר, אפוא, להתווכח; זה למעשה מעליב להתייחס לזה כטיעון היסטורי או מוסרי תקף. מוטב להתמודד בדרך אחרת, ולהשיב: אם מתבצע פשע בקנה מידה שואתי בחצר האחורית שלך, מה אדוני עושה כדי להציל ולו נפש אחת? בכל הכבוד, ליהודי לודג' ובודפשט לא עזרו עצומות נסערות של סופרות וסופרים, פוסטים רגשניים ברשתות החברתיות או מונולוג "אמיץ" בפאנלים בטלוויזיה. כדי להינצל, הם היו צריכים מעשים, לא איתותי מוסר.

מאמינים? תוכיחו!

אם אתם באמת מאמינים שנתניהו ושריו הם כמו היטלר וחבורתו, איפה קשר ה-20 ביולי שלכם? אם יש ביניכם רוזן שטאופנברג, יופע נא מייד! אם אתם עומדים בלב שלם מאחורי טענתכם שבעזה מתרחש רצח עם, איזו אצבע נקפתם היום כדי להציל ילד עזתי מהתופת? האם הצטרפתם לפרטיזנים ביערות העוטף?

התשובה היא, כמובן, לא.

מפני שגם בשמאל יודעים שהפעולה העוצמתית של ישראל בעזה בעקבות הטבח היא מלחמת מגן ולא תוקפנות ישראלית. גם בשמאל יודעים ש"מבול אל-אקצא" הוא לא "פעולת התנגדות" של עם כבוש, אלא "מלחמת קודש" סדיסטית-נאצית, שמניעיה נטועים עמוק-עמוק בתרבות הפלשתינית. ישראל נלחמת לחסל צבא טרור בשטח ממוגן במנהרות ובאזרחים. להפוך את התוצאה הבלתי נמנעת ל"ג'נוסייד" אלה עצלות אינטלקטואלית ואופורטוניזם פוליטי. גם בשמאל יודעים שעד שהמפלצת הזו לא תמוגר סופית, איש לא יוכל לחיות בביטחון אמיתי בעוטף.

כל האירוע נועד לייצר לחץ פסיכולוגי בלתי נסבל על אזרחי ישראל, לזרוע ספקות בשורות המפקדים והלוחמים ולהקים צונאמי בינלאומי על ישראל. זה מגיע מאותו מקום של מפגינים ומגישי טלוויזיה שנעמדו כדחלילים נבובים עם שלטי "ביידן הצילו" במאבק נגד הרפורמה המשפטית. זו עוד דרך לשלול לגיטימציה של ממשלה לקבל החלטה ריבונית ולנהל מדיניות.

פתאום הרוב קובע?

צריך לומר גם מילה על מבול הסקרים שנועדו להוכיח שיש רוב מוחלט בציבור שתומך ללא סייג בסיום המלחמה, לכאורה גם במחיר יציאה מוחלטת של צה"ל מהרצועה והסכמה להמשך שלטון חמאס.

אין ספק שסנטימנט ציבורי צריך להיכנס למערכת השיקולים של ממשלה. רצוי מאוד שכל החלטה שתתקבל תביא בחשבון את עמדות הציבור, בפרט כשהוא נדרש לשלם מחירים ולשאת בעול. אבל צריך לזכור, כפי שציין אמנון לורד ב"ישראל השבוע" בשישי האחרון, שגם הנסיגה מדרום לבנון ב-2000 וגם ההתנתקות ב-2005 נהנו לכאורה מתמיכה ציבורית גורפת - והוכחו בדיעבד כשגיאות אסטרטגיות ומדיניות. אפשר להוסיף לרשימה גם את עסקת שליט ב-2011.

הנה עוד דבר משותף לכל התקדימים הללו ולדילמה הנוכחית: התודעה הציבורית נכבשה כמעט לחלוטין בידי צד אחד בוויכוח; בפועל לא התנהל דיון מושכל בין שני צדדים שקולים. עם כל הכבוד לסקרי דעת קהל בזמן מלחמה, צריך לשאול אם ניתן מרחב הוגן ושוויוני לטענות שמתנגדות לעסקה בתנאים המוכרים. השתלט על השיח זה מכבר נרטיב תקשורתי, שמדובר ב"מלחמת שולל" לצורכי שרידות פוליטית, שכל מי שמתנגד לעסקה הוא "אוכל מוות". חברי קבינט שלא מתיישרים לתכתיבי הפרשנים מוצגים בעקביות כ"משיחיים", כ"שרלטנים" וכ"אדישים לגורל החטופים". בחממה התעמולתית הזו, כמה באמת שווה ה"תמיכה הגורפת" בסיום המלחמה, והאם הייתם בונים על האקלים המנטלי הזה את הביטחון של חיי ילדיכם?