לפני חמישים וארבע שנים, ביוני 67', השיגו כוחות צה"ל את הניצחון במלחמת ששת הימים.
יחד איתו נבטה המחלוקת הגדולה המפצלת בין אלו שאוחזים בחלום גאולה יהודי, לבין יהודים שוויתרו עליו - והמירו אותו בחלום אירופי־אמריקני למדינה אזרחית קטנה ומתוקנת.
את המחלוקת הזו מבקש נפתלי בנט לעקוף, ועל כך הכעס הגדול. דומה הדבר למצב שבנט היה מבקש משמשון התנ"כי להסתפר, רק לכמה חודשים. בבסיס קואליציית לפיד, הוצבה ההסכמה להניח בצד לשנה־שנתיים את השאלות הגדולות השנויות במחלוקת, ולהתמקד בסדר יום אזרחי, כלכלי וחברתי.
אלא שמבחינת המציאות, אין אופציה ממשית להשהות לפרק זמן את שאלות עתיד עם ישראל בארצו. המאבק המתנהל בשטח אינו ממתין ליהודים, עד שיחליטו מה הם מבקשים במולדתם.
באופן עקרוני, התמקדות בענייני ההווה תוך נטישת החזון לטווח הארוך, היא בגדר הפניית עורף לליבת הרעיון הציוני. הניתוק בין הטווחים הוא מה שאפיין את הקיום היהודי בגולה - היו אומרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", וממשיכים שנה אחר שנה להתמקד רק בענייני הקיום היומיים.
הדרישה לפעולה בחיבור שבין הטווחים היא נכונה שבעתיים, לתקופה שבה ישראל ניצבת בצומת מאבקים אסטרטגי.
בשבוע האחרון הבהיר שר הביטחון בני גנץ לראשי ההתיישבות שישכחו מאישורים לבנייה חדשה, והדגיש שהנושא הוא בסמכותו הבלעדית כשר הביטחון שנמצא בלעדית בקשר עם האמריקנים.
עם כל ההסכמות שכביכול הושגו על ידי מפלגות הימין בקואליציה החדשה, בכל הנוגע לטיפול בסיכול הבנייה הפלשתינית בשטחי סי, ראש הממשלה העתידי בנט יגלה עד מהרה עד כמה הוא חסר אונים למול האג'נדה האישית של שריו. בתנאים אלה של ניתוק מכל שאלת חזון שנויה במחלוקת, בנט ימצא את עצמו יושב על כיסא ראש הממשלה כשהוא חסר כל יכולת הנהגה, כמו קברניט בגשר הפיקוד שאוחז בהגה מנותק.
על רקע זה, ההסתייגות מהרכבת ממשלת בנט־לפיד אינה מתחילה בשאלת הצידוק להסתמכותה על מפלגת רע"מ, אלא בשאלה היהודית הנצחית: מה מבקשים היהודים ממדינתם היחידה.
בשאלה הזו, בחירתם של נפתלי בנט וחבריו מעוררת בקרב יהודים רבים חרדה. מדינת ישראל לא זקוקה למנכ"ל - היא זקוקה למנהיג עם חזון נבואי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו