מיטוט חמאס? בשלו התנאים להתעשת

זו לא גזירת גורל - לא החיילים ההרוגים בדשדוש האינסופי, לא הקיפאון בגזרת החטופים, לא התאוששות חמאס, בטח לא כניעה לדרישות האויב. המציאות המדממת שהתחדדה השבוע היא מעשה ידי ראש הממשלה, בכירי צה"ל ו"מטה החטופים" והתומכים הרבים שלו בתקשורת.

צריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, כל עוד לא מדובר בהתאבדות לאומית. לשלם מחיר, אבל לא לאפשר לסחוט אותנו. ובטח שלא להעלות על המזבח חיילים ואזרחים במספר רב יותר מהחטופים שעל הפרק

יחד הם דוחפים אותנו למלכודת לאומית, שעדיין לא מאוחר להיחלץ ממנה. יחד הם מנהלים מסע לשטיפת מוח, כאילו "בשלו התנאים" למה שהם מכנים עסקת חטופים. מה שאינו עסקה אלא הרמת דגל לבן. ולמרות העובדה שהמצוקה הנוכחית נובעת מנתיב הטעויות הקשות של ניהול המערכה, עדיין אפשר וצריך לפעול אחרת. חייבים להטות את ההגה ולצאת מהמלכודת עכשיו.

שתי סיבות מרכזיות הובילו אותנו להתחפרות ולדימום הנוכחיים. הראשונה היא הגזירה שגזרנו על עצמנו, שלא להיכנס לאזורים שבהם ידוע כי מוחזקים חטופים, והשנייה - הבריחה מהרע במיעוטו - ממשל צבאי. משיחות עם קצינים בכירים בשטח ברור שאנחנו לא מתקדמים ולא מבקיעים מכיוון שאנחנו יודעים היכן נמצאים החטופים. ובגלל איום חמאס לרצוח אותם אנחנו משותקים. משום כך יצרנו אזורים חסינים עבור האויב, במחנות המרכז ובעיר עזה, שבהם ממשיך חמאס לתפקד ולבנות מחדש את כוחו.

החסינות הזו היא בסיס הכישלון שלנו כי כך, באמצעות 20 חטופים חיים, סוחט האויב אותנו ומנטרל את כוחנו. אין כל משמעות לטנקים, למטוסים, לחיילים. אנחנו מאפשרים לאויב לשתק את החברה, הממשלה והצבא, ובונים משוואה תמוהה במיוחד, שלפיה יש חיים שווים יותר וכאלו ששווים פחות. כי מאז שהתחלנו להקנות לאויב חסינות בשל החשש לשלום החטופים, איבדנו מספר גדול יותר של חיילים. מי שנשלחו לבצע משימות בצורה שגויה ואימפוטנטית בגלל החטופים.

שר בכיר בממשלה אמר לי השבוע שחייבים ליצור משוואה שונה לחלוטין מול חמאס, להבהיר לאויב שישלם מחיר כואב על כל חטוף שיירצח. לא ברור כיצד הפחדה שכזו תעבוד, אבל כן ברור שערב המערכה באיראן הוצג לקבינט תסריט ולפיו סביר שיהיו בעורף מאות הרוגים. ובכל זאת, הקבינט החליט לשלוח את המטוסים - ובצדק, כי כך פועלת אומה חפצת חיים.

ואכן, צריך לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים, כל עוד לא מדובר בהתאבדות לאומית. לשלם מחיר כפי שעשינו באנטבה ובניסיון השחרור של נחשון וקסמן ז"ל, אבל לא לאפשר לסחוט אותנו. ובטח שלא להעלות על המזבח חיילים ואזרחים במספר רב יותר מהחטופים שעל הפרק.

מעדיפים תבוסה על שליטה

אבל יש סיבה עמוקה יותר לכישלון הצבאי והמערכתי המוחלט שלנו. אותה סיבה שגרמה לפיאסקו בבית חאנון השבוע, שבמסגרתו איבדנו חמישה חיילים, בסמוך לגבול הרצועה, היכן שכבר נלחמנו מאז 7 באוקטובר. מזמן צריך היה לוודא שבבית חאנון אין יותר מחבלים, דבר שניתן לביצוע רק אחרי שהורסים את מה שמעל האדמה וחורשים את מה שמתחת לפני הקרקע. כאשר שולטים באוכלוסייה האזרחית ומוודאים שאין בה חמאס. רק כאשר מקימים ממשל צבאי.

את המהלך הזה רה"מ נתניהו לא הורה לבצע עד עכשיו, וצמרת הצבא דוחה ככל יכולתה. וזו הטעות הפטאלית. כי כינון ממשל אפקטיבי, צבאי ואזרחי, מתחבר ישירות לשליטה בסיוע ההומניטרי ולאחיזה האפקטיבית באוכלוסייה. רק הוא יכול למנוע מהאויב להתבסס, להתחזק, לשרוד. ועד שלא נקים מנגנון שליטה בכל השטח, נמשיך לדשדש ולדמם, ובין היתר נאפשר לאויב לזנב בכוחות שלנו. כל פתרון אחר אינו אפקטיבי, והוא לא יותר מהונאה עצמית. אשליה שתותיר אויב תוקפני ומתחזק, מתכנן את הסתערותו הבאה על היישובים היהודיים שנמצאים על סף הדלת שלו.

נושא השליטה בסיוע ההומניטרי, שקשור ישירות לשליטה בשטח, מצוי בטבור הוויכוח בקבינט זה חודשים. הוא הוכרע פורמלית, אבל בפועל מוסמס. סמוטריץ', סטרוק אבל גם בן גביר ומרבית שרי הליכוד דרשו להקים מנגנונים אשר יבטיחו שהסיוע ההומניטרי לא יגיע לידי חמאס.

החלטה שכזו התקבלה בקבינט ב־18 בינואר, כתנאי לעסקת חטופים. אחר כך שוב ב־4 במאי, כתנאי למבצע "מרכבות גדעון". היא התחילה לקרום עור וגידים באמצעות הארגונים האמריקניים בדרום הרצועה, שהובילו לתוצאות נפלאות. אבל בפועל, נתניהו והמטכ"ל לא עמדו בלחץ, מסמסו את ההחלטה ומנעו את מיטוט חמאס. הם אפשרו להכניס משאיות סיוע בשיטה הישנה וביססו את האחיזה המחודשת של האויב, כמו גם קטלניותו ועקשנותו במשא ומתן.

המשחק הפוליטי

בישיבת הקבינט שהיתה במוצאי שבת הוחלט לאמץ תוכנית שהביא ראש הממשלה להפקעת הסיוע ההומניטרי מחמאס, כאשר נתניהו הסביר בכישרונו מדוע מדובר בגיים צ'יינג'ר. בקבינט אפילו פרץ עימות משמעותי דווקא בין ראש הממשלה לרמטכ"ל, בדיוק בנושא האחריות לסיוע ההומניטרי. למרות זאת, נדמה שנתניהו צועד בכיוון ההפוך, בנתיב מדאיג מאוד.

בפועל נראה שבניגוד להחלטת הקבינט שהוא הוביל לפני שבוע חותר נתניהו "לסגור את האירוע" ולהיכנע. כאילו מדובר באירוע, כאילו אפשר לסגור אותו. אחרת אי אפשר להבין מדוע מהלשכה שלו יוצאים בשבועיים האחרונים מסרים כאילו "בשלו התנאים" ל"עסקת חטופים".

עדיין לא מאוחר להפוך כיוון ולנצח. זה מחייב שליטה בשטח והקמת ממשל צבאי והפסקת חסינות החמאס באיזורים שבהם מוחזקים חטופים. אבל נראה שנתניהו חותר לנצחון בסגנון האיראני - כזה שכולו הפסד

לא מובן עיתוי הביקור בניר עוז ערב הנסיעה לוושינגטון, שם חייב היה נתניהו לבקר מזמן. שלא לדבר על עצם הריצה לוושינגטון, שבה ביבי ואנחנו נתונים בתנאי נחיתות - תחת לחץ אדיר לעצור את המלחמה, כי דונלד טראמפ מעדיף שיעזבו אותו בשקט מהבלגן של עזה. כל זה היה ברור מלכתחילה, ואכן - לא מפתיע שהדיווחים מוושינגטון בעת כתיבת הדברים האלו מדאיגים מאוד.

מלכתחילה לא ניתן להבין את עצם ההסכמה לתת לחמאס 60 יום להתאושש, תוך שאנחנו נסוגים משטחים נרחבים שעל כיבושם שילמנו בדם רב. כאלו שוב ניאלץ לספוג אבידות ונפגעים כדי לחזור להשתלט עליהם. לא מובן איך ניתן לאפשר לחמאס להיבנות מחדש, באמצעות סיוע הומניטרי שכבר הוסכם שיוזרם ישר למלתעותיו. שלא לדבר על חוסר ההיגיון שבהסכמה, שעליה דווח השבוע, ולפיה קטאר ומדינות אחרות יזרימו סיוע לשיקום הרצועה כבר בתקופת הפסקת האש.

מנקודות המחלוקת שעל פרק המשא ומתן מובן גם על מה מתעקש חמאס, כל מה שהפוך לאינטרס שלנו. הכל סובב סביב יכולתו של צבא האויב להתאושש, לשלוט ולחזור למשחק, הכל מוביל להתחייבות לכניעה אסטרטגית ישראלית. ועוד יותר ברור שחמאס לא ימצמץ, לפני שישראל תתקפל מכבשת הרש של בניית מתחם הומניטרי אוטונומי מדרום לציר מורג. ואם ישראל תוותר גם כאן, קשה יהיה שלא להסיק לאן חותר ראש הליכוד.

יוכח שכל מטרתו היא יצירת מראית עין של "בשלו התנאים" לצורך קיפול הדגל, במראית עין של ניצחון, בשיטה האיראנית. ואחרי מצג השווא של הישג יוביל נתניהו לבחירות. ובכל זאת, עדיין לא מאוחר מדי לעצור את האסון, כי בשלו התנאים להתעשת.