שלום תמורת שלום

בתחילת השבוע סירבה נבחרת ירדן הצעירה בכדורסל להתייצב למשחק מול נבחרת ישראל, באליפות העולם המתקיימת בשווייץ. ירדן הצטרפה בכך לקו של נבחרת איראן, שהחרימה את ישראל לפני 20 שנה בטורניר דומה, באופן שממחיש היכן ניצב המשטר של המלך עבדאללה. לא שהחרם והעוינות הירדניים מפתיעים במיוחד, אבל האפיזודה הזו מעלה שאלות כבדות לגבי אופקי השלום והנורמליזציה שמציגים לנו בימים אלו. במיוחד בכל מה שנוגע לסעודיה, שלא לדבר על לבנון וסוריה. זו אפיזודה שמציבה אות אזהרה מפני חזרה לחזיונות השווא של השלום האכזב, אלו שערערו את מצבנו במקום לשפר אותו.

ישראל חתמה על הסכם עם ירדן ב־1994, כחלק מאופוריית השלום שהשתררה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. קברניטי המדינה וקובעי העיתים הבטיחו אז שהגיע חזון אחרית הימים, שלא לדבר על חזון ניגוב החומוס ברבת־עמון. אלא שמהר מאוד התברר כי דווקא חתימת ההסכם פגעה במערכת היחסים הטובה ששררה עד אז עם המלך חוסיין. הציבור הירדני, ברובו המוחלט ממוצא פלשתיני, המשיך לשטום אותנו, וכאשר מת חוסיין ועלה בנו עבדאללה, הפכה ירדן למדינה עוינת ומסוכנת.

ישראלים חסרי אחריות עדיין יכולים לנסוע לפטרה, אבל לעמאן וליתר חלקי הממלכה, ממש לא מומלץ. למרות השטחים הנרחבים שמסרנו להם ללא הצדקה, למרות המים שאנחנו מזרימים במחירים מצחיקים, למרות הגז הטבעי שאנחנו מוכרים להם, ירדן מובילה אנטי־ישראליות קיצונית ושיטתית.

כמעט מדי יום מוציאים גורמים רשמיים בירדן הודעות המאשימות אותנו בביצוע פשעי מלחמה וג'נוסייד. ירדן לא גינתה מעולם את טבח 7 באוקטובר או את החזקת החטופים, אבל כן מפעילה מדיניות חוץ זדונית כלפינו. בד בבד, גורמי השלטון מבעירים אש מתמדת נגד הפעילות הישראלית בירושלים, במיוחד בהר הבית, ומעלילים על ישראל עלילות מקפיאות דם.

הממשל הירדני מאפשר להטיל חרם על ישראל והישראלים. חרמות של לשכת עורכי הדין, איגודי העיתונאים, שלא לדבר על הסתה פרו־חמאסית ממאירה, שבמדינה כמו ירדן אפשרית רק באישור הממשל. רק השבוע פתחו בירדן סוכת אבלים לבכיר חמאס שחוסל על ידי ישראל בעזה, ובד בבד קראו כיכר בעיר אירביד על שם איסמעיל הנייה. בכלל, המלך עבדאללה משחק משחק כפול. הוא אמנם הכריז שהוציא את "האחים המוסלמים" אל מחוץ לחוק, אבל מעשית פועל הפוך. גם אשתו, ראניה, לוקחת חלק משמעותי במסע הדה־לגיטימציה הבינלאומי נגדנו.

אותה תסמונת ניכרת במדינה שאיתה חתמנו ראשונה על הסכם שלום - מצרים. מדינה שמסרנו לה את כל סיני ועקרנו חבלי ארץ פורחים, ובתמורה קיבלנו אויב ולא יותר מהפסקת אש שבירה. הרי אין ישראלי שפוי שמעז לאכול היום פול בקהיר, ואילו על המצרים אסור לקיים מערכות יחסים עם ישראלים, בוודאי שלא לבקר פה. לעוינות הממשלתית־ממסדית מתווספת התעצמות צבאית באוריינטציה אנטי־ישראלית, הכוללת הפרת הסכמי הצבת הכוחות בסיני. שלא לדבר על ההתקרבות הביטחונית של קהיר לסין, למרות הסיוע האמריקני האדיר שניתן לה בגלל ההסכם עם ישראל.

נורמליזציה מרחיקה את השלום

הדפוס החוזר הזה מחייב לבחון מהי משמעות החתימה על הסכמים המכונים "שלום" עם מדינות עוינות, במיוחד כשלשם כך אנחנו נדרשים לוותר ויתורים כואבים ומסוכנים. מהי משמעות הפרדוקס, שלפיו דווקא החתימה על ההסכמים עם ירדן ומצרים דוחפת את המשטרים שם להוביל קו הרסני כלפינו, להתווסף על שונאינו.

השבוע יוצא ראש הממשלה לוושינגטון כשעל הפרק חזונות חובקי מזרח תיכון - שוב חיבוקים וניגובי חומוס בבירות ערביות. הפעם מדובר בדיל ענק ומוזהב מבית מדרשו של דונלד טראמפ, שחייבים להודות כי פעם אחת, מול איחוד האמירויות, זה הצליח לו. אבל לא כך יקרה מול סעודיה, שכבר מציבה תנאים מקדימים בלתי אפשריים, בגלל שהיא נגועה בתסמונת הירדנית־מצרית. ושימו לב - לאיחוד האמירויות לא התבקשנו לתת כלום, פרט לעצם הידידות שלנו. ומול סעודיה, שלא לדבר על המשטר הג'יהאדיסטי בסוריה, התמונה שונה לחלוטין.

בלשכת ראש הממשלה ובעיתונות מכינים את הקרקע לחזון נוצץ, שנידרש לשלם עבורו מחיר כבד מנשוא - להיכנע לחמאס בעזה ולסכן את עצם קיומנו ביו"ש. לדרישות הללו אסור להסכים בכל מקרה, אבל לאור הניסיון עם ירדן ומצרים - מעבר לאופק כלל לא משתרע שלום אמיתי מול מכה, בוודאי שלא מול דמשק. בכל מקרה, חשוב לאמץ עיקרון בסיסי - שלום תמורת שלום, לא יותר. ומעבר לכך, להיות חזקים.

תום מלכות הייעוץ המשפטי

הדיון שהתנהל השבוע בבג"ץ בעניין מינוי ראש השב"כ מבשר לא פחות מרעידת אדמה. הפעילויות הטקטוניות והסדקים ניכרו מזה זמן, אבל הלבה הרותחת שבעבעה בלשכות המהוגנות בהיכל הצדק התפרצה סוף־סוף. התוצאה הקונקרטית תגרום כנראה למינויו של דוד זיני לראש השב"כ, אבל חשיבות ההתפרצות מרחיקת־לכת בהרבה.

הנשיא עמית אמנם ניסה בדיון להסות את שני חבריו להרכב - השופטים שטיין וכנפי־שטייניץ, אבל ללא הצלחה. שניהם כפרו בראש ובראשונה בפרדיגמה שהציב אהרן ברק מאז ימיו כנשיא, שלפיה היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן הבלעדי של החוק. כלומר - גם אם החוק אומר לבן והיועץ המשפטי קובע שחור, הממשלה חייבת לפעול כאילו מדובר בשחור. הפרדיגמה הזו לא מעוגנת בכל חוק, להפך. היא גם סותרת את הקביעות של שתי ועדות שעסקו במערכת היחסים שבין הממשלה ליועץ, ועדות אגרנט ושמגר, שקבעו כי היועץ הוא אכן הפרשן של החוק, אבל אם הממשלה תחלוק על דעתו - היא זו שתקבע.

הדיון השבוע עסק שוב בחוות דעת של היועצת גלי בהרב־מיארה, שלא מתבססת על החוק ולמעשה סותרת אותו. הפרכה הזו לא הטרידה את הנשיא עמית, שרצה בתוצאה שאליה הובילה בהרב־מיארה. הוא גם חרד לשימור אסכולת העליונות של היועץ המשפטי, שלמעשה מבצרת את שליטת בג"ץ בשלוש הרשויות. כי כאשר היועץ שולט בממשלה ובכנסת אבל נשלט על ידי בג"ץ, אין משמעות לכל חוק ושיקול דעת של נבחרי העם - שופטי בג"ץ מעל הכל.

העיקרון הזה נשבר במבוכה גדולה השבוע באולם בג"ץ, באמצעות האמירות הנכוחות של השופטים שטיין וכנפי־שטייניץ. אמירות שהמחישו כי קרוב לוודאי, אם ייכתב פסק דין בעתירות בעניין מינוי ראש השב"כ, מגדל הקלפים יקרוס כולו. לא רק שעמית ימצא את עצמו בעמדת מיעוט, אלא פסק הדין יקבע הלכה שמרסקת את מעמד־העל של היועץ המשפטי, שמאפשר לבג"ץ לשלוט שלטון מוחלט.

אבל את הנעשה כבר אין להשיב, ודומה שעמדת רוב שופטי בג"ץ היום נחושה לתקן את העיוות שהנהיגה אסכולת ברק במערכת היחסים שבין הרשויות. נחושה להוביל אותנו למחוזות טובים יותר מאלו של הדור האחרון.