לאן שלא נסתכל, נראה שעתידנו הלאומי הוא כדור משחק בידיים של דמויות שמעולם לא בחרנו. הושלכנו לתווך משתק, בין יועמ"שית ושופטי בג"ץ מצד אחד לבין אדמו"רים וראשי מועצות תורה מהצד השני. אני קורא בחוסר אונים על שיחות ההפצרה של ראש הממשלה עם דמויות רבניות, אלה שמואילות בטובן לקבל שיחת טלפון ממנו, וחווה דז'ה־וו מכאיב. צריך להשתדל אצל איש שמעולם לא נבחר, ולא נושא באחריות, כדי להציל את גורל הקואליציה שבה בסופו של דבר רובנו בחרנו.
במה זה כל כך שונה מהדיכוי השלטוני שמפעילה מערכת המשפט על הממשלה? דבר אלמנטרי - הדחת ראש שב"כ כושל ולעומתי ומינוי מחליף - הוא בגדר פעולות שמחוץ לתחום עבור ממשלת ישראל, יהא התירוץ המשפטולוגי אשר יהא. יש לדבר הזה השלכות חמורות על המשך המלחמה, על טיב היחסים בין דרג מדיני לדרג ביטחוני, על אופי שירות הביטחון כפי שהממשלה מעוניינת לעצב.
תם עידן ההסכמות
בשני המקרים, מימוש רצון הבוחרים - וזה לא משנה שהסקרים מעמידים אותם במיעוט מנדטים כרגע - נמנע, משובש, מאותגר, נחסם. לא בעקבות מאבק אופוזיציוני נחוש בתוך הכנסת, ובטח לא כחלק מהמיקוח הפוליטי. תם עידן ה"קונצנזוס האופרטיבי", מונח שטבע הסוציולוג הפוליטי המנוח אהוד שפרינצק, כדי לתאר את הפרק ההיסטורי שבו היה ברור כי גם אם מחוץ לכנסת לוהטות הרוחות, מופעלים לחצים, מתנהלים מאבקים ומתבשלות עסקאות - הדברים נחתכים בתוך המשכן, בחדרי הוועדות, במזנון, במליאה, באינטראקציה בין השחקנים הפוליטיים, על מגרש ההכרעות שמשתרע בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. ואת ההחלטות האלה, מכיוון שהן תוצר של מיקוח לגיטימי, יצרי ככל שיהיה, נוטים לכבד.
לא רק שהוא תם, העידן הזה, אלא שנכנסנו לעידן חדש, רע מאוד מבחינה דמוקרטית, שבו כוחם של שחקנים אחרים, מחוץ למגרש בכלל, משפיע יותר, פסקני יותר, משל נבחרי הציבור. לרב דב לנדו יש כיום זכות וטו וכוח להורות על פיזור הכנסת, אפילו בזמן מלחמה. לשופטי בג"ץ יש כיום יכולת לכפות על ראש ממשלה בעלי תפקידים שאין לו אמון בהם. זה מעצבן אותי מצד אחד, וההגינות מחייבת להודות שזה משגע אותי גם מהצד השני.
אלא שבעידן של קיטוב פוליטי כל כך חריף, גם העצבים שהמצפון האזרחי־דמוקרטי שלנו יכול לחטוף מזה תלויים מאוד בפוזיציה הפוליטית. אז אני מודה: כל עוד האדמו"רים המסונפים לגוש - מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי - משכו בחוטים לצד שנוח לי, זה קצת פחות הפריע לי איך שהמפלגות החרדיות מקבלות את ההחלטות שלהן לטובתי. אבל ביום שבו מתברר עד כמה גורלה של ממשלה תלוי בהבל פיהם של בכירי הרבנים, עד כמה תוצריו של תהליך חקיקה נסמכים על הסכמתם, עד כמה פתרונה של מחלוקת ליבה לאומית מונח על מפתנם - הסבלנות מתחילה לפקוע.
אני לא יכול להזדהות בלב שלם עם הביקורת המוצדקת על עוצמתם המופרזת, הכמעט אימפריאלית, של עוטי הגלימות השחורות - ולהישאר שווה נפש מול ההנחיה שהנחיתו על ראשינו חובשי המגבעות לפרק את הקואליציה ולקחת את כולנו לבחירות. בשני המקרים, הרצון הפוליטי שלנו, כאזרחים, מוגבל, מרוסן ולעיתים ממש נשלל על ידי גורמים שלא בחרנו, שאין להם כל אחריות כלפינו, ושלא פועלים מתוקף אמון שנתנו בהם.
בשני הצדדים, ימין ושמאל, הפקרנו חלק גדול מכושר ההשפעה הפוליטי שלנו בידיים של אחרים. עשינו מיקור חוץ למה שמכונה בז'רגון של מדעי המדינה "החוללות הפוליטית" שלנו. זה לא משנה אם נקרא להם "שומרי סף" או "גדולי הדור" - בשביל ציבור בוחרים גדול, הם יעשו עבודה יעילה יותר בחסימת היריבים הפוליטיים ויביאו לתוצאות טובות ומהירות יותר על המגרש הפוליטי, הרבה יותר מאשר נבחרי הציבור.
מצביעים לקוביות טופו
חלק גדול מהתהליך הזה כרוך במשבר האמון בדמוקרטיה הפרלמנטרית באופן כללי, או בייאוש הפוליטי של אגפים מסוימים; ייאוש שנובע מכישלונות אלקטורליים. אבל צריך להכיר בכך שככל שאנחנו, כאזרחים פוליטיים מעורבים, נסמיך כוחות חיצוניים להתערב עד כדי זכות וטו בתהליכי קבלת החלטות, או לא נצא מגדרנו כדי לרסן אותם - כך יהפוך התהליך הפוליטי הטבעי לבלתי רלוונטי.
וכשבתוך התהליך הזה גובר כוחם של שחקנים פוליטיים שהתמחותם היא לא לנקוט עמדה, להיות "אמצע" דביק בכל דבר, לחמוק בתמרוני יח"צ מכל אמירה מחייבת ולהנדס סביבם "נבחרות" סכריניות שייתנו מענה לכל טעם ולכל נטייה - מפלגות כמו אלו של נפתלי בנט, יאיר לפיד או בני גנץ - כך גם תוחמר התלות באותם משפטנים או רבנים או קצינים. עם או בלי הזמנה, הם נכנסים לתחום שאנחנו הפקרנו.
אלה לא שני תהליכים נפרדים, אלא שתי גלישות מדאיגות במורד שכרוכות זו בזו. מצד אחד - התמיכה השקטה או הפעילה בלחץ שמפעילים גורמים לא נבחרים על תהליכי קבלת החלטות, ומהצד השני - בריחה של שחקנים פוליטיים מהצהרות מחייבות על חזון מדיני, צבאי, כלכלי או חברתי מוצק. זה רגע לא טוב לדמוקרטיה הליברלית, שבו לא זו בלבד שסוכני חוץ מז'אנר "שומרי הסף" מקבלים זכות וטו על הכרעות לאומיות שבשבילן הולכים לבחירות, אלא שיותר ויותר אזרחים בוחרים לתת את קולם לקוביות טופו חיוורות, שטעמן תלוי במשבי הרוח התקשורתיים והפופוליסטיים. העיקר שיש על המרפסת שלט "להציל את הדמוקרטיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו