קץ לעלילת הפליטות: הזדמנות היסטורית לשים סוף לשקר

זה כמה חודשים שצה"ל שולט במעוזי הטרור הנוקשים ביותר ביו"ש - מחנות הפליטים של ג'נין, טולכרם ונור א־שמס. דגלי ישראל מתנופפים על בתים ואפילו מסגדים, חיילים מסיירים ברחובות, ובניגוד לעבר לא בורחים מכל אבן או בקבוק תבערה. אין זכר ל"כתאייב" - גדודי החמושים שצעדו בחוצות עד לאחרונה והשתמשו במחנות הפליטים כבסיסי טרור.

בד בבד, חלק ניכר מתושבי המחנות הללו כבר לא נמצאים שם - עשרות אלפי אנשים. בתים רבים נהרסו, נתיבים נפתחו במקום הסמטאות הצרות, היכולת שלנו לעקור את הטרור הוכחה ללא עוררין. אבל מעבר לכך התגלתה תופעה שמזמנת שינוי היסטורי - מרבית תושבי המחנות לא רוצים לחזור לשם. הם דורשים מהרשות הפלשתינית לספק להם דירות בסביבה ולבטל את המעמד המזויף של פליטים. זה שנותר בכוונה כדי לעשות בהם שימוש כסוכני ה"נכבה", שתסתיים רק עם חיסולה של מדינת ישראל. הם לא רוצים יותר להיות תושבים סוג ב', קצו בהצגת הפליטות.

הסיטואציה הזו מאלפת בפני עצמה, אבל עיקר חשיבותה בשעת הכושר ההיסטורית שהיא מזמנת לנו, לחסל את מחנות הפליטים ואיתם את עלילת הפליטות הפלשתינית.

מחנה הפליטים ג'נין היה עד לאחרונה מקום טראומטי עבורנו, עוד ממבצע חומת מגן ב־2002, כאשר נפלו שם 23 חיילים, שאחר כך עוד היו נתונים לעלילת הדם הקולנועית של מוחמד בכרי. עכשיו המחנה כבר לא מהווה סיכון, כל עוד צה"ל שוהה במקום. מרבית התושבים נפוצו לדירות ולבתים שבבעלותם בסביבה, אחרים מאכלסים את מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה האמריקנית שליד ג'נין. הם לא רוצים לחזור למחנה ודורשים פתרונות מהרשות הפלשתינית.

אותו הדבר לגבי מחנות טולכרם ונור א־שמס, שגם אליהם כמעט איש לא רוצה לחזור. שוב, לחלק מהמפונים יש בתים ודירות בסביבה, אחרים השתלטו על מבנים לא מאוכלסים ועל "המרכז לעיוור" שבטולכרם. גם הם דורשים מהרשות דיור ולא חזרה למחנה. "הכתאייב הגזימו", הם אומרים בשיחות שלא לציטוט, וניכר שבעיר התחילו להתרגל לנוכחות הקבועה של חיילי צה"ל, אחרי הרבה מאוד שנות היעדרות.

למי שמחפש סימני געגוע למחנות הפליטים או דרישה לחזור לשם - צפויה אכזבה. בפרסומים השונים ניכרת הקלה מהחיים החדשים, למגינת לב סוכני ה"נכבה". רבים מהתושבים נהנו מהמעמד הכוזב של "פליטים", שסיפק להם סיוע כלכלי מאונר"א ושות'. לכן הם לא עזבו פיזית את המחנות, אבל כן קנו בתים ורכוש במקומות אחרים. ומי שאין לו דיור, תובע אותו מהרשות הפלשתינית, אבל בהחלט לא מעוניין לשוב למשחקי הפליטים שפגעו גם בהם.

זוהי דווקא הזדמנות גדולה עבורנו לביצוע מה שהיה חייב להיעשות מאז 1967 - לבטל את עצם קיום המחנות, יחד עם תעשיית הפליטות הנלווית. במסגרת זו לנטרל ולגרש סופית כל נוכחות של אונר"א, עובדיה ויתר הפונקציונרים של האו"ם. כל מי שמנסים להנציח בכוח את אירועי 1948, כדי לערער על עצם הקיום של  ישראל. 

בעזה, כידוע, נותרו מעט בתים שעומדים על תילם במחנות הפליטים, מה גם שרוב האוכלוסייה תזדקק לפתרון כללי, רצוי מעבר לים. אבל האתגר וההזדמנות מצויים ביו"ש ואפילו בירושלים, שם אפשרנו את קיום מראית העין של מחנה פליטים - חמש דקות מהמטה הארצי - מחנה שועפט.

מכאן הגיע הזמן לבטל כל מעמד מיוחד לשכונות האלו, המכונות מחנות. אין יותר אונר"א, לא בתי ספר של האו"ם, אין חלוקת קמח ופרובוקציות דומות. מדובר בהצגה שיטתית שמספר המשתתפים בה הלך וגדל עם השנים, אף שמרבית בורחי 1948 נפטרו מזמן. מדובר במשחק מאורגן שמכוון לכרסם בעצם הלגיטימיות של המדינה הציונית בין הים לבין הירדן. במיוחד בתוך ישראל הקטנה - בתל אביב, בירושלים, בבארי ובאשקלון. זהו הכלי המרכזי להנצחת מיתוס "השיבה", ועימו הדלק למסע הרדיפה האנטישמי ששוטף את העולם.

משום מה, אנחנו משתפים פעולה עם מסע הכזב הזה, כאשר אנחנו מכירים בעצם קיום פליטים ומחנות. ספרו לפליטים באפריקה, או בכל מקום אחר בעולם, על מנגנון בינלאומי תפלצתי שמתקיים זה שלושה דורות ויימשך לעד, עבור מי שמעולם לא היו פליטים. מדובר בנוסחה ייחודית שנרקחה במיוחד עבורנו - עבור המאבק נגד ישראל והיהודים.

לכן, מעבר לחוק אונר"א שחוקק רק לאחרונה, וגם הוא חלקי ולא מיושם כראוי, יש לבצע צעד רחב היקף ומיידי - לא עוד מחנות פליטים, הקץ להנצחה המכוונת של העלילה הפלשתינית.

מבחן ליצר הקיום האירופי

פרישתו של חירט וילדרס מהקואליציה בהולנד השבוע שולחת סימן חיים לעצם קיומו של דופק לאומי בעם ההולנדי. אות לרצון קיום שאולי עוד נותר בתעלות אמסטרדם, בניגוד לביצות של פריז. שם ניכרה השבוע פאסיביות והכחשה מיוחדת מול השתוללות מהגרים אסלאמים, לרגל ניצחון קבוצת הכדורגל שלהם - פריז סן ז'רמן, שהיא בכלל בבעלות ישות הטרור של קטאר. וילדרס הפיל את ממשלת הולנד כיוון שנדחו דרישות הבסיס שלו להפסיק את כניסת המהגרים האסלאמים ולנקוט אמצעים נגד פושעים מתוכם. כך הוא לא מרים ידיים וממשיך להיאבק באיום שנשקף לעצם קיום החברה האירופית.

הולנד הולכת שוב לבחירות, ולא ברור אם וילדרס יצליח לשכנע די אזרחים שהם חייבים לעצור את תהליך ההתאבדות הלאומי, כי הנגע שם חמור ועמוק. אבל לפחות הוא מוכיח יצר קיום לאומי, בניגוד לתמונה הפריזאית שכולה בלבול, הדחקה והמשך עיסוק בעניינים זרים – למשל שלנו. העובדה שהפריזאים מהשורה לא מתייצבים מול האספסוף שמתריס נגד הסדר החברתי שלהם, זה שריסק ובזז את מרכז עיר הבירה, מעידה כי ייתכן שהם הרימו ידיים. נכנעו למפלצת שהכניסו לתוכם ובולעת את הציוויליזציה שלהם מבפנים.

קו ישיר עובר בין האתגרים של אמסטרדם, פריז והחברות האירופיות לבין אלו שלנו. מדובר באויבים עם מאפיינים ומוטיבציות דומים מאוד, ורק לאחרונה התחילו חלק מהאירופאים להבין שגם הם שותפים למועדון החברות שמתמודדות על עצם קיומן.

אירופאים רבים אמנם ידחו בבוז את ההשוואה, אבל זה לא יעזור להם - הם ניצבים בפני איום דומה לשלנו. הדמיון ניכר גם בתהליכים שאנחנו המטנו על עצמנו והובילו ל־7 באוקטובר. תהליכים שמזכירים מאוד את ההכחשה, ההדחקה וההונאה העצמית האירופית. מאוסלו ועד ההתנתקות, מ"חמאס המורתע" ועד ההסתמכות על הגנה תוך דילול הצבא, לקינו בהלכי רוח דומים לאלו של פריז והאג. אותה חולשה שמובילה להונאה עצמית, ומכאן לשיתוק מול הסכנה.

גם עכשיו אנחנו מתמודדים עם מגמות וגורמים פנימיים שמובילים לאותו המקום, בכלל זה הדרישות להיכנע לחמאס, עכשיו ובכל מחיר. רק שאצלנו ישנם רבים שהכירו במציאות ונאבקים בעוז - מסרבים להיכנע. לגבי פריז, אמסטרדם ולונדון - בכלל לא בטוח.