קשה לכבוש את היצר? ביזיון קבוע במליאת הכנסת

1.

ונניח שראש הממשלה היה עולה לדבר במליאת הכנסת, וחברי הכנסת היו שומעים אותו בדממה – אם לא מתוך כבוד אליו, כי אז מתוך כבוד לעם ששלח אותם לייצגו - ואז עולים בתורם ומשיבים. תשובות חריפות, קשות, אבל ענייניות, לגופם של דברים (אד פקטום) ולא לגופו של אדם (אד הומינם). ונניח שראש האופוזיציה היה עולה לדבר והקואליציה הייתה שומעת את דבריו בנחת. נניח.

פעם אחר פעם אנחנו חוזים בביזיוננו, שעה שדיונים חשובים מתנהלים על רקע צרחות וקריאות גנאי, משל היה המשכן לול תרנגולות וזירת שוורים מתנגחים. אלה שצרחו בתוך הנאומים, האם הועלתם, שכנעתם? האם הציבור שמע אתכם? קשה לכבוש את היצר.

2.

לרגע אחד ראינו כיצד הדברים היו אמורים להתנהל, כשנתניהו עלה בשנית ועקץ את לפיד על היעדר ההישג של הפלת הממשלה. לפיד צחק, אולי בגלל סיבה אחרת, אבל היה משהו נכון בתגובתו. כי מה הבעיה לומר דברים חריפים, סרקסטיים, כשהנמענים שומעים ללא פרובוקציות והפרעות?

אלה אינם נימוסי שולחן; בנפשנו היא! הכנסת היא שיקוף של השיח המתלהם ברחובות ובתקשורת, וההפך: הציבור צופה בנבחרינו במליאה מבזים ומתבזים, ושועט קדימה. יאיר גולן, למשל, יכול היה לצפות את ההמון הזועם נגדו, שכן זו הייתה תמונת מראה לסגנון דיבורו.

3.

"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" כך החכם במשלי. פנינו מראה לפני האחר. האופן שבו נבליג מול אמירות קשות יקרין על השיח הציבורי וירגיע את חבית הנפץ הציבורית. מתורת משה למדנו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ (תחשוב לא לעזור לו)? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!". התלמוד אומר שאם לפנינו שני מקרים הדורשים סיוע –האחד אוהבי והשני שונאי - החובה המעולה היא לעזור דווקא לשונא אותי "כדי לכופף את יִצרי". לקראת חג מתן תורה, אולי נפנים?