בסוף הדברים מסתכמים בשאלה מאד פשוטה: האם ממשלה ריבונית רשאית לבחור ולמנות לפי חוק בעלי תפקידים כמו ראש שב"כ. התשובה היא כמובן "כן", אבל רק במקרה של ממשלות נתניהו, התשובה היא תמיד: "כן, אבל", ולפעמים גם "לא".
מינויים גבוליים הרבה יותר מזה שעליו הכריז נתניהו ביום חמישי – כמו מינויו הבהול של הרצי הלוי כרמטכ"ל בממשלת מעבר או זה של מני מזוז ליו"ר ועדת הבכירים קודם לכן (מינוי שנפסל לבסוף בבג"ץ), היו שנויים במחלוקת לא פחות. אבל הם הוכשרו בקלילות נהדרת על ידי היועמ"שית, והולבנו בדעת הקהל בידי חלק גדול מהתקשורת, זו שבסוף השבוע האחרון נעמדה על רגליה האחוריות.
כוונתו של נתניהו למנות את אלוף דוד זיני לראש שב"כ, נתקלת בגל התנגדות אגרסיבי, כמעט אלים. כמעט כל תותחי התעמולה הוצאו מהימ"חים כדי לסמן את המינוי כ"לא לגיטימי", כולל הביטוי "דגל שחור".
קודם כל, הסבירו לנו, הוא לא בא מתוך המערכת, והקפיצה מהמטכ"ל לראשות שב"כ היא כשל מקצועי. זה כמובן שיקול שראוי לדון בו בשגרה, אבל מערכות כושלות, שצפות עוד ועוד עדויות (והקלטות, ומסמכים) על רקבונן הארגוני והניהולי, זקוקות לניעור – ולעיתים רצוי שהניעור הזה יגיע מבחוץ.
כך קרה כשעמי איילון מונה לאותו התפקיד ב-96', כדי לייצר את הטלטלה המנהיגותית והתפיסתית הנחוצה בשב"כ לאחר רצח רבין. ובכיוון ההפוך, גם איש שב"כ בכיר מאד לשעבר, רוני אלשיך שמו, "הוצנח" לפקד על ארגון שהוא לא צמח בו - המשטרה.
יש אפוא "הצנחות" מוצלחות, ויש פחות; בדיוק כפי שיש קידומים פנים-ארגוניים מוצלחים – ויש פחות. ברור שהבעיה היא לא באמת חוסר התאמה מקצועי, אלא מהותי. זיני עצמו, כאדם, עומד מאז סוף השבוע תחת לינץ' תדמיתי, על סף רצח אופי, שנועד להציגו כמינוי פסול ומסוכן.
במערכת ביטחון מסואבת ודקדנטית כמו שלנו, לא חסרים "חברים" בצמרת הצבא שירוצו ספרו לעיתונאים שזיני חובש הכיפה הוא אצבע בעין למחנה הליברלי, מתנה לבייס הביביסטי-לאומני, וסכנה לדמוקרטיה. אלה דברים שיכולתם לקרוא בטורי פרשנות מתונים. ברשתות חברתיות כבר גלשו ל"מינוי של שרה" ו"משיחי", "משרת של ביבי", והיו גם דברים מבזים יותר, כמו הכינוי "מכונת ילודה" שהוצמד לרעייתו, אם 11 ילדיו.
ברור שמתחת לשיח הרעיל הזה, מבעבעת פאניקה מקצין דתי, תושב הפריפריה הרחוקה, שלפי הדיווחים גם מחזיק בעמדות ניציות. זיני ככל הנראה גילה עמידות בפני סדנאות הנדסת התודעה של המטה הכללי.
בעולם המושגים החולה שאליו הגענו, שבו צמרת הצבא והשב"כ סרים בכלל למרותם של בג"ץ ויועמ"שית ומתבקשים לפעול כשומרי סף של הדמוקרטיה מול "פשיסטים" בממשלה ו"טרור יהודי" בגבעות, זיני מזכיר ימים נשכחים שבהם קצינים בכירים חשבו במונחים של הכרעת אויבים חיצוניים, עוצמה צבאית ואמונה בסיסית בצדקת הדרך.
יש לקוות שהממשלה לא תירתע מרקיעות הטנטרום של מתנגדיה, ותלך קדימה עם המינוי. אבל גם זה ייפול בדרך – בין שנתניהו יוריד רגל מהגז או זיני עצמו ישעה את מועמדותו בלחץ החברתי הדכאני שמפעילים עליו בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה – עצם ההצבעה עליו כמועמד היא הצהרה עקרונית וחשובה.
קודם כל, היא מצביעה על דחייה מוחלטת של האולטימטום של רונן בר להכתיב את זהות המועמדים לרשת אותו. שנית, היא מסמנת את אופיו החברתי והרעיוני של דור ההובלה הבא של מערכת הביטחון ואת קץ עידן השליטה התודעתית של הכרמי-גילונים, הנדב ארגמנים, האהוד ברקים, התמיר פרדואים והעמוס ידלינים במנטליות של ראשי מערכת הביטחון.
ושלישית, וחשוב מכל, ההכרזה על זיני מאותתת לציבור הישראלי מסר דמוקרטי: הממשלה והעומד בראשה מדיחים וממנים את ראש שב"כ. לא נשיא העליון, לא היועמ"שית, לא בריגדת הלשעברים, לא התקשורת ולא התשלובת הכוחנית של כל אלה יחד.