איך אתה ישן בלילה עם מצפון נקי? כבר שנה וחצי מאז המלחמה התחילה, והמחשבות טורפות את השינה של כל כך הרבה ישראלים. בחודשים הראשונים השינה היתה קשה, המראות קשים. מאז זה השתפר, ועדיין אני מסתובב עם תרחישים בראש של מה היה קורה אילו הייתי מבין מוקדם יותר, יוצא מוקדם יותר ומגיע לבארי ולכפר עזה על הבוקר. מפקדים וחיילים לא ישנים טוב מתוך דאגה למדינה ולעם ישראל. אימהות לא ישנות מתוך דאגה לבנים, אבות שואלים את עצמם מה יעשו אם זה יקרה, ואם היה נכון ללחוץ כל כך חזק שילכו לשירות קרבי.
שלושה חיילים שנפצעו תחת פיקודי מטרידים אותי בלילה, הפיגוע שלשום שבו נרצחה צאלה גז בגזרה שעליה גם הייתי אחראי בעבר מטריד אותי, בני משפחה וחברים שנמצאים עכשיו בחזית, משפחות שהתפרקו כי הבן נפל - כל כך הרבה סיבות לא להירדם עם מצפון נקי, אלא רק עם תחקיר אישי נוקב.
והכי חשוב: המלחמה הזאת מוציאה מאיתנו את הכי טוב שיש בחזית ואת הכי גרוע שיש בעורף. זה נובע מכך שאין מבוגר אחראי. אין גרוע יותר במלחמה הזאת ממה שקורה בשיח הפוליטי שלנו. בשנאת החינם. לא בעם, לא בסופר או במקומות העבודה, ובטח לא במילואים, ששם ישראל הכי יפה שיש - אלא בכל פעם שנוגעים בפוליטיקה. היעדר מנהיגות שמבינה מהו תפקידה, ועד כמה חשובים האמון והגיבוי בעורף.
יש כללים שפיתחנו במדינה מאז הקמתה. כשהכללים האלה מופרים, יש תחושת התפרקות. והנה, הכלל הראשון הוא דווקא שלקרוא לראש הממשלה "בוגד" זה לא לגיטימי. זה הלקח האישי שלי מרצח רבין. כשזה קרה הייתי צעיר מכדי להילחם בזה ציבורית - אבל עכשיו אסור לשתוק. נתניהו צריך ללכת הביתה מאלף ואחת סיבות, כולל ההתייחסות שלו ושל דובריו לחלקים בעם. אבל עד שילך - הוא ראש הממשלה. אף אחד לא יכול להתקרב לשיירה שלו, לתקוף אותו, לקרוא לו "בוגד" או לפעול באלימות. עברנו את זה בעבר, ואין שום הנחות או הסבר להיתר במציאות הנוכחית.
הכלל השני, לידיעתך, הוא שמנהיג שרודף אחרי כבוד ולא אחרי אחריות מאבד את היכולת להוביל. אי אפשר להופיע רק כשיש הצלחות במלחמה, וכשנופלים חיילים להסתתר כמו פחדן. למלחמה הזאת יש מחיר כבד, ואם אתה לא יכול להביט לכאב הזה בעיניים - לך הביתה עכשיו. לא סביר שנאום של אם שבנה שוחרר משבי חמאס הופך לחשבונאות כבוד. לא משנה אם נתניהו תקף אותה או דובריו. זה אותו הדבר כשהוא שותק. יש לנו חיילים ואזרחים בידי חמאס, והעובדה שהם שם כבר יותר משנה וחצי היא כשלעצמה כישלון אדיר. כישלון ב־7 באוקטובר וכישלון מאז.
לא הופעל מספיק לחץ צבאי, לא היינו מספיק יעילים במו"מ הדיפלומטי. העובדה שעידן שוחרר רק כי הוא בעל אזרחות זרה היא מסר מאוד בעייתי. אנטי־ציוני. במקום לחפש תודות, ראש הממשלה חייב לחפש איך משמידים את חמאס ומשחררים את השאר.
הכלל השלישי בעיניי הוא שמשווקי הדיכוטומיה, שחור־לבן, תמיד טועים. בכל נושא ובכל זמן. גם בנושא החטופים. יש פה ויכוח רציני, אין אף צד שרוצה במות החטופים. חמאס רואה בהם נכס, ולכן הוא יעשה הכל כדי להפעיל לחץ פסיכולוגי ולהשאיר אותם אצלו. משא ומתן מוצלח נובע מלחץ צבאי מוצלח. הבעיה היא שלא עושים - לא את זה ולא את זה.
הכלל הרביעי הוא אמון במערכות. ב־7 באוקטובר צה"ל ושב"כ נכשלו, ואיתם מי שאחראי עליהם - הדרג המדיני. ללא ועדת חקירה, שנתניהו מונע בגופו, לא נדע עד כמה התקלות היו אדירות. מאז, אותן מערכות עשו דברים מופלאים: מבצע הביפרים, תמרון בעזה, סיכולים. כך גם השבוע בחאן יונס. אין שום הישג בלתקוף את המערכות האלה ולקרוא להן "דיפ־סטייט". אין שום הישג או חתירה להכרעה ביצירת שנאה למערכות השלטון. יש רק פגיעה במדינה.
הדרך לניצחון
עוד כמה תובנות שחייבות להיאמר שוב:
1. אי אפשר ללחוץ על חמאס כשסיוע הומניטרי עובר.
2. כוחות המילואים נשחקים. הניסיון להשאיר את הצבא קטן בלי גיוס נוסף, בשל פחד פוליטי, ובמקביל לספר שהכל בסדר - מפריע לנצח במלחמה. רוב הדוברים האלה נטולי קשר לשטח. ביחידות שבהן יש שיעור התייצבות גבוה עברו עכשיו לשבוע בחזית־שבוע בבית, או שבוע וחצי־שבוע. תלוי בכוח האדם. מסופחים עוברים ממקום למקום. אין קסם. אם לא יגייסו הרבה מאוד משתמטים - כוחות המילואים יישחקו.
3. מאמץ הצבא ללכוד עריקים הוא מבורך, אך לא נצליח להכניס לכלא את כלל המשתמטים בישראל. רק הורדת תקציבים מכל מי שלא משרתים מבחירה, ובבוא היום - לוודא שרק המשרתים (שירות צבאי או לאומי) יכולים לבחור ולהיבחר ולהחליט על מה שקורה כאן. יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. מי שלא משרתים - בוחרים להיות אזרחים סוג ב'.
לחזור לתעשייה כחול־לבן
המהלכים של טראמפ במזרח התיכון מזכירים שוב שאסור לישראל להיות תלויה בתעשייה ביטחונית זרה. אפילו לא בארה"ב. בחזרה לשנות ה־50. מה שלא נצליח לייצר פה, כחול־לבן - מבורג, דרך פגז ועד מטוס מתוחכם - יאפשר להפעיל על מדינת ישראל לחץ בעתיד.
לא היה ולא יהיה בארה"ב נשיא כל כך קיצוני ביחסו החיובי לישראל. מרגע שנכנס לבית הלבן, טראמפ נתן גיבוי מלא לישראל בהצהרותיו ובמעשיו. ביידן הפעיל לחץ על ישראל דרך הקפאת משלוחים. פתאום התברר שאין לנו מספיק מפעלים כחול־לבן, שצריך כלכלת חימושים כי המחסנים לא מלאים למלחמה ארוכה, שצריך פצצות חודרות בונקרים, רובי M16, כדורים, מחסניות, קסדות, ועוד המון פריטים שבלעדיהם אין צבא.
הכניסה של טראמפ לבית הלבן שחררה את הפקק. ההצהרות שלו שחררו מחסומים פסיכולוגיים. עבר זמן, ועכשיו הוא עושה זאת עם שחקנים אזוריים אחרים. ככה פשוט. אינטרסים אזוריים. האינטרס שלנו הוא להיות כמה שפחות תלותיים.
פינה טובה
המלחמה ייצרה מילואימניקים עם תודעה אזרחית מפותחת. הם יובילו את המדינה בכל תחום. זו התקווה שלנו. פגשתי לאחרונה את דביר ויואב, שניהם מחטיבה 551, שנלחמו בכל פינה אפשרית במשך מאות ימים. כשיצאו החוצה, הם החליטו להקים קהילה שתתרום לאנשי המילואים - "שווים יותר".
"הבנו שאין מי שדואג באמת למי שעלו על מדים והשאירו הכל מאחור. מתוך השטח, קהילת 'שווים יותר' תדאג למשרתים בעזרת הטבות והזדמנויות ייחודיות ומותאמות להם".
מה הם מציעים? הנחות והטבות ייחודיות במאות בתי עסק, ליווי ותכנון פיננסי ללא עלות, ייעוץ כלכלי אישי ומשפחתי, מענה פסיכולוגי מותאם, הזדמנויות להשקעות בנדל"ן, ותוכן מקצועי הכולל ידע וכלים פיננסיים. להצטרפות לקהילה חפשו בגוגל: שווים יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו