נתניהו נגרר כעת בעל כורחו: מקום המפגש עם השטן

ביום שישי שעבר אזרתי כוחות לראשונה והגעתי לאתר מסיבת הנובה. לאורך השנים ביקרתי בשורה של מוזיאוני שואה, זועזעתי מאינספור סרטים וטולטלתי מעדויות על אימי המפלצת הנאצית באירופה.

אבל רק ביער רעים, בנובה, חשתי בהבל הפה של השטן. התמונות הצבעוניות של האנשים הצעירים והיפים, מלאי החיים, שבאו הנה לשמוח ולרקוד, פזורות בשטח הרחבה המרכזית ובחורשה הצעירה שניטעה בצד. הן מחייכות בגיא ההריגה הזה וממחישות עוד יותר את ההתנגשות שבין נציגי החיים התוססים לבין סוכני האופל והמוות. אבל נקודת המפגש הזו שבין התום לרשע מספקת גם המחשה מקפיאת דם לעיוורון שלנו, לתמימות שהפכה טמטום ואסון.

לנוכח מבטי כמעט 400 אנשים צעירים שבאו לשמוע מוזיקה, לרקוד ולשמוח, מהדהדים בראש הסיפורים, הסרטים והעדויות על פשיטת מחבלי הנוחבה - על מעשי הלינץ', האונס הקבוצתי, ההתעללויות והטבח ההמוני. בחלל האוויר רובצת השנאה האינסופית, הפראות והאכזריות התפלצתית של מי ששוגרו היישר מלוע השטן.

לכן דווקא כאן, בנובה, מתחדדת ההכרה בחוסר ההבנה של החברה הישראלית לגבי מי שניצב מולה. מי הוא, מה אופיו, מה הוא משתוקק ומוכן לעשות כדי להכחיד אותנו מעל פני האדמה. פה, לא רחוק מבארי, מכפר עזה ומנחל עוז, מתגלמת תמצית הקהות, הניתוק והאיוולת של הסיפור שסיפרנו לעצמנו במשך עשרות שנים.

בדרך לנובה נכנסתי באחד השבילים שליד כפר עזה והגעתי כמעט עד גדר הגבול. משמאל נחל עוז, מימין כפר עזה, וממול, הושט היד וגע בן, הריסות סג'עייה והשכונות המזרחיות של עזה. באופק מרכז עזה ומימינה בית חאנון, ג'באליה והסביבה.

עדיין, קרוב וצמוד כל כך, דרה ומקננת המפלצת. כאן היא מתעצמת ומחדדת ציפורניים, מביטה בשנאה אל הירוק המשגשג בצד שלנו, מתכננת תוכניות השמדה. היא לא רוקדת במסיבות, היא לא יוצרת דבר, רק מחנכת ומפעפעת שנאה ורצח. לא פלא שמעשי הטבח והביזה ביישובים נעשו בגל הראשון על ידי מחבלי הנוחבה - חיילי חמאס, אבל אחר כך הובלו בידי סתם אזרחים שבאו להתעלל ולגנוב.

האמת - בשיטוט שבין הנובה לכפר עזה לא הבנתי איך מישהו מוכן לחזור להתגורר פה, שלא לדבר על לרקוד ולבלות, כל עוד מתקיימת ישות השנאה הפלשתינית קרוב כל כך. לא מובן איך אנשי העוטף עצמם לא מציבים קריאה ברורה וחדה - בלי השמדת חמאס ועקירת רוצחי התנועה הלאומית הפלשתינית מהשורש, לא נוכל לחזור ולהקים מחדש את ביתנו.

האולטימטום הזה לא מושמע, להפך - רבים כל כך דורשים להיכנע לחמאס בכל מחיר, לאפשר למפלצת לחזור לקנן מעבר לגדר. מלמדים עד כמה הם לא למדו דבר. לא מהנובה, לא ממעשי הטבח בבארי וביתר היישובים, לא מכל מה שהפנמנו מאז. הם נטועים עדיין בעולם התמימות שהוכח כטמטום, בהכחשה שהובילה לאסון. ואם נקשיב להם, התוצאות יהיו בהתאם.

השבוע החליט הקבינט, באיחור של יותר משנה וחצי, לכבוש למעשה את עזה ולהנהיג בה ממשל צבאי. בכנס מפקדי אוגדות וחטיבות התייחס לכך הרמטכ"ל אייל זמיר ואמר, בין היתר: "זוהי המערכה על הרוח, על ההתמדה ועל הנחישות".

ואכן, מאתר הנובה, בואכה בארי וכפר עזה, אין ספקות. צריך לאמץ את כל הכוחות שטמונים בנו כדי להכחיד את המפלצת שעדיין נושמת כל כך קרוב. רק אם נחזור לשלוט צבאית בכל שטח הרצועה שמעבר לגדר הדמיונית שבנינו מאז "ההתנתקות" ההזויה, רק אם נמנע מהמפלצת לקום שוב, נוכל להבטיח מסיבות ביער רעים וחיים בקו בארי־שדרות.

כל מה שנעשה כאן מאז הסכמי אוסלו ועד 7 באוקטובר היה קטסטרופלי, וניהול המלחמה מאז שמיני עצרת היה שגוי. עכשיו, כל עוד קיים אור ירוק מוושינגטון, אפשר וצריך למנוע את טבח הנובות הבא.

הלוליינות הבלתי אפשרית של נתניהו

בלחץ גורמים נחושים בקואליציה שלו נאלץ השבוע בנימין נתניהו לקבל החלטה שאם תבוצע - תשים קץ לדשדוש של שנה וחצי ותכריע את האויב. הקבינט החליט לעשות הפוך מכל מה שביצע צה"ל בעזה ב־30 השנים האחרונות, בוודאי מאז תחילת התמרון באוקטובר 23'. לא עוד פשיטות, סבבים, נסיגות ויד חופשית לחמאס, אלא תפיסת השטח, שליטה והישארות בו.

אכן, כיבוש צבאי הוא הפתרון היחיד האפשרי, לפחות בדור הקרוב. בכל מאודו ניסה נתניהו להימנע מהמהלך הזה, גם עכשיו הוא מייחל למסמס אותו, כדרכו. אבל מדובר בצעד בלתי נמנע, כי אין דרך אחרת להבטיח קיום בעוטף ובמדינת ישראל כולה.

חסידיו ודובריו של נתניהו מרבים להאשים את כל העולם, גם בנסיבות שהובילו ל־7 באוקטובר וגם בפיאסקו השורר מאז. אבל זה שלושה חודשים וחצי יש לנתניהו ולמדינה אור ירוק מהבית הלבן, שלא לומר עידוד עז, לעשות בעזה כל מה שנדרש. כולל מצור, התקפה, כיבוש והוצאת אוכלוסייה למדינות אחרות. מדובר ברגע היסטורי יוצא דופן - חלון הזדמנויות שללא ספק ייסגר בקרוב, ראו ערך הזיגזגים של דונלד טראמפ.

אבל נתניהו, כמנהגו, מזדחל - מוכיח שוב עד כמה הוא חלש ורופס. מלמד מי הוביל את מדיניות האיתותים האימפוטנטית שמאפיינת אותנו זה יותר מדור. ואם יתחולל המהלך הנדרש בעזה, זה יתרחש למרות נתניהו, לא בגללו.

פרדוקסלית, ראש הממשלה מנסה להימנע מהמהלך הקריטי בדרום מכיוון שהוא מסכן את היציבות הרעועה של שלטונו. קודם כל הוא מפחד מעסקני מאבק החטופים ומהמטיפים למרד ממעגלי קפלן ושות'. במקביל, הוא חושש מזעם הציבור המשרת, שנתון בעומס חסר תקדים. אבל קיימת גם סתירה פנימית בין מה שהכרחי לגורל המדינה - גיוס מילואימניקים אדיר ומהלך מהיר להכרעת החמאס, לבין היכולת להמשיך להחזיק את סרבני הגיוס החרדים בתוך הקואליציה.

כי כל מילואימניק נוסף שיוצא מהבית מחזק את הדרישה לשנות את כללי המשחק, מטלטל עוד יותר את הלגיטימציה של הנוסחה הקיימת, שבאמצעותה קנו שני הגושים הפוליטיים בדור האחרון את החרדים.

כל זה מתחולל כאשר נתניהו מצוי תחת איום אמיתי לשלמות הקואליציה מהצד החרדי, משום שהחוק הקיים, כל עוד לא עוקר, מחייב לגייס את כולם. גם המשמעות הכלכלית של מערכה בדרום תסכן את הכיסא של נתניהו. מימון מערכה שכזו הרי יחייב לפתוח את התקציב, לפגוע בכיסים של כולנו וגם לגרוע מתקציבי השוחד של הציבור החרדי.

כך ניצב הנתיב הפוליטי של בנימין נתניהו על חבל דק מאוד, כשהוא נדרש להרבה חסדי שמיים - כישורי לוליינות קיצוניים לא יספיקו. כך גם מומחש עד כמה האינטרס האישי של נתניהו סותר את המדיניות וההצהרות של הממשלה ואת מה שהכרחי לכולנו. √