הקסם הלאומי הנסתר: תובנות כמו "במותם ציוו לנו את החיים" סיפקו כוח לאומי

ב־7 באוקטובר 1571 התחולל מול חופי יוון קרב לפנטו - אחד הקרבות הימיים המפורסמים בהיסטוריה, בין המעצמה האסלאמית העות'מאנית לבין קואליציה של מדינות אירופיות. קיימים הבדלים רבים בין אירועי 7 באוקטובר שלנו לבין 7 באוקטובר ההוא, אבל יש דמיון מהותי אחד בין המערכות: הצד שהציב אנטי־תזה לקנאות האסלאמית הרצחנית - ניצח.

למרות יתרון מספרי, מפקדים טובים וניסיון קרבי עשיר, הטורקים ניגפו. עמדה מולם קואליציה אירופית, ובתוכה עיר המדינה ונציה, שכבר אז ניחנה בעוצמה שונה בתכלית מזו של העות'מאנים. היו בה מרכיבים של חופש יחסי, השכלה, החלפת רעיונות, קדמה ועליונות טכנולוגית, שלא לדבר על אמונה בצדקת הדרך ועמידה עצמאית על עקרונות. למרות ויכוחים פנימיים עזים בתוך מרכיבי הקואליציה האירופית עד לפתיחת הקרב, בעלי הכוח הפנימי והמוסרי העדיף גברו. בכך גם הדפו את ניסיונות ההשתלטות הרצחנית האסלאמית על חופי אירופה.

דווקא בתוך מרוץ האירועים הקשה שפוקד אותנו מאז 7 באוקטובר 2023, חשוב לעמוד על העוצמה הייחודית ועל ההישגים הבלתי נתפסים של העם היושב בציון. כאלו שעולים בהרבה על אלו של האויב, וגוברים על הטעויות והכשלים האיומים של מנהיגינו - האזרחיים והביטחוניים.

קחו, למשל, את נתוני הכלכלה של מדינת ישראל בשנת 2024, שעומדים בסתירה מוחלטת לתמונה השחורה שגורמים אינטרסנטיים משווקים לנו. בתוך שנה ורבע של לוחמה, שבהן חלק ניכר מכוח העבודה גויס ומשאבי המדינה נרתמו למלחמה, מדד הדגל של הבורסה הישראלית תל אביב 125 עקף את המדדים הבינלאומיים.

בשלהי 2024, כמות ההשקעות של גורמים בינלאומיים בישראל עלתה ב־11.5 מיליארד דולר, השיעור הכי גבוה מאז 2021. העודף במאזן התשלומים של ישראל גדל, הרבה מעבר למה שהיה בשנה שלפני המלחמה. השקל התחזק ביותר מ־5%, עד כדי כך שה"אקונומיסט" הבריטי הציב את כלכלת ישראל במקום השישי בעולם מבחינת צמיחה, ביצועי מניות, קצב האינפלציה, שיעור האבטלה וגירעון המדינה. נס כבר אמרנו?

בד בבד, חשוב להזכיר שנתוני הילודה בארץ גבוהים בהרבה מאלו של כל העולם המערבי והערבי. בעוד אירופה מתכווצת ולא מצליחה להביא די ילדים שישמרו על עצם קיום החברה שלה, אצלנו, בכל המגזרים - כולל החילוני - קיים פריון גבוה שמלמד על חיות ואופטימיות. נכון שיש לנו בעיה עם הגדילה היחסית של המגזר החרדי, שחייב להפוך לחלק מנושאי הנטל, אבל החברה הישראלית מוכיחה בריאות נפשית פנימית ללא השוואה לשום חברה בעולם.

חלק מהמתכון הסודי שלנו נובע מההתגייסות האזרחית ומהיוזמות העצמאיות, לצד ההתנדבות והנכונות להקרבה. אלה באו אפילו השבוע לידי ביטוי במאבק בשריפות, שלא לדבר על ההצלה ב־7 באוקטובר, לנוכח ליקוי המאורות בצמרת.

כך, למרות הדשדוש וההססנות של מובילי המדינה, שבגללם עדיין לא הכרענו את חמאס ואנחנו מתייסרים בכאב החטופים, מדינת ישראל הקטנטנה ודלת האוכלוסייה בהשוואה למבקשי נפשה עומדת במציאות אסטרטגית שונה לחלוטין מזו של ערב התקפת חמאס. שרשרת האויבים עתירי־הרהב שלנו ספגה מכות מרסקות, על סף המפלה המוחלטת.

קחו אפילו דוגמאות מהשבוע האחרון: האחת - תקיפה והשמדה של מחסן טילים של חיזבאללה בדאחייה של ביירות, בלי שממשיכי הדרך החבוטים של נסראללה מעיזים להגיב. השנייה - תקיפות ישראליות בדרום דמשק לשם הגנה על שכונות דרוזיות, כחלק מתפיסת הגנה חדשה של המדינה; זו שכוללת ברית עם גורמים הנמצאים בתוך סוריה, שהתפרקה לה יחדיו.

העוצמה הפנימית המסתורית שלנו נובעת ממעיינות עמוקים בהרבה מאלו של הקואליציה האירופית שניצחה בקרב לפנטו ב־7 באוקטובר 1571. מעבר ליתרונות הטכנולוגיים והדמוקרטיים שלנו, אנחנו חזקים יותר מול הקנאות הרצחנית האסלאמו־פלשתינית, מכיוון שאנחנו יותר מוסריים, שוחרי אמת וטוב. ולא פחות חשוב - אנחנו מחוברים לארץ שלנו, יונקים מהזכות ומהאתוס הלאומי היהודי. לכן, היחידים שיכולים להרוס את העוצמה הנדירה הזו הם אנחנו עצמנו.

אבל מול פוטנציאל ההרס העצמי, יש בנו משאבים לגייס את היכולות הנסתרות הללו לשם ניצחון על האויבים, גדילה ושגשוג. במסע הזה, חשוב במיוחד להתגבר על תחושות החמיצות והדאגה, כדי שהן לא יעוורו אותנו ונוכל להבחין בקסם שקיים בנו.

הכוח להיבנות

ערב יום הזיכרון, חגי לובר, אביו של אלישע לובר שנפל בקרב בעזה, הזדעק נגד דפוס הזיכרון שמוביל את מתכונת האבל שלנו היום. "פחות זיכרון, יותר נחמה", קראה כותרת המאמר המטלטל שלו ב"ישראל היום".

הוא כפר במוסכמה המשתקת ששולטת באמצעי התקשורת ובשיח המוביל, שלפיה אין נחמה על אובדן החיילים במערכה. "אני רוצה נחמה, רק נחמה", כתב לובר. והוא, האב השכול, יודע להצביע בדיוק מהי הנחמה, אותה תכונה שמזינה את כוח הפרט והאומה. דברו איתנו על הטוב שבנופלים, הוא ביקש, תגידו תודה על הילד שלכם וספרו על כך שאתם חיים, מטיילים, מבלים, בונים. כי זה מנחם, זה בזכותם.

כמה מובן מאליו, כמה חסר, כמה מרענן. כי הכוח להיבנות מהשכול ומהכאב הלאומי הוא אחד המרכיבים המרכזיים של הציונות, שמבחין בינה לבין הגלות. במקום מספד וייאוש - זיכרון ונחמה. במקום קינה - בנייה. בנייה אישית, משפחתית ולאומית.

ואכן, מאז תחילת דרכה של התנועה הציונית, הפרעות, הנרצחים והקורבנות הפסיקו לשמש חומר לשיתוק ולהתקפדות. הם הפכו מרכיב חשוב באבני הבניין של האומה, ואחר כך בקימום הארץ והעם. "טוב למות בעד ארצנו", צוטט יוסף טרומפלדור על ערש דווי. במותם ציוו לנו את החיים, שוננה הקלישאה שנשחקה עם השנים. אותו מגש כסף שטבע נתן אלתרמן. מדובר בקלישאות ובדימויים שמגלמים את האמת שהיא תמצית הנחמה: כי במותם הם אפשרו לנו את החיים האישיים והלאומיים.

אלא שהיכן שהוא לאחר מלחמת יום כיפור, חלק מהציבור הציוני איבד את דרכו וחזר לרוח הגולה. דווקא בתוך מחנה תנועת העבודה, שהוביל את הציונות מאז העלייה השנייה, השתלטו הקינה, החיטוט האינסופי בפצעים והשיתוק. הם גברו על השיח ועל המנטליות הלאומית. היה מחדל גדול ביום כיפור, אם כי קטן בהרבה מזה של אוקטובר 23', אבל היה גם ניצחון אדיר - היפוך קערה חסר תקדים. בתוך שבועיים וחצי עברנו מאפלה לאור גדול, הגענו לפאתי דמשק, מאיימים על קהיר. אבל מובילי הדעה סירבו לראות את הצד המואר ושקעו בקינה ובהיעדר נחמה, מאז ועד היום.

הגישה המעוותת הזו הובילה במידה רבה לרוח הכניעה והדפטיזם של אוסלו, להתנתקות ולהכלת חמאס. היא עיוורה רבים מלראות את ברכת הקללה. את העוצמה שטמונה בנו להפוך את האסון ליתרון, את השכול להתעצמות ולבנייה. הגיע הזמן לצאת מחדש מהגלות, ולהכיר שוב ביכולת להפוך גם את השכול לאבן בנייה.