כולנו חטופים: כולם כאחד לא באמת מייצגים אותנו

שני המחנות שהתעמתו השבוע בכנסת ובסביבתה דיברו בשמנו והתיימרו לייצג אותנו, אבל למעשה חטפו את כולנו. גם מי שניסו לחסום בכוח את שערי המשכן כשרוממות הדמוקרטיה בגרונם, וגם מי שהעבירו במליאה תקציב שוד עבור עסקני החרדים. כולם כאחד לא באמת מייצגים אותנו. ברחובות, במשרדי הממשלה והכנסת, בבתי המשפט, בשב"כ ובלשכת היועצת המשפטית ניסו לחטוף את דעתנו. סוכני ההשפעה שלהם - בעיתונות ובצמרת האקדמיה, המשפט והפוליטיקה - המשיכו להרעיל את המוחות וליצור שני מחנות מדומיינים, על סף עימות. מכרו לנו אינסוף הטעיות, תדמיות ושקרים.

ביום שלישי בתוך הכנסת נשא שר האוצר נאום ניצחון וטען שהתקציב שהעביר הוא "תקציב המלחמה והמילואימניקים". כך הוא קיווה שיצליח להערים על המצביעים שלו - חובשי הכיפות הסרוגות - שמשלמים בדם, יזע ודמעות ומרגישים את אפליית החרדים יותר מכולם. אבל האמת היא שמדובר בתקציב החוצפה והאפליה. תקציב שמקשה עוד יותר על הציבור שמשרת, מקריב ועובד. כזה שדן את אוכלוסיית ספקי הלוחמים להמשיך להיות הווסאלים ובשר התותחים של האצולה הפטורה מכל - החרדים.

רק שמנגד חרצה לשון עדה של צבועים - מובילי האופוזיציה הנוכחית. הם וקודמיהם למחנה היו שותפים במשך כל השנים למרוץ הדו־גושי לקניית המפלגות החרדיות בכל מחיר. גם בבחירות האחרונות הם רקמו תוכניות להגיע לשלטון על בסיס הפיטום והפטור לשחורי החליפות. רבים מהם נתנו גיבוי לבריונים שהשתוללו בחוץ - מרביצים לשוטרים ודורשים בעזות מצח שלא להעמיד אותם לדין. מובילים הפרת חוק בוטה המכונה מרי אזרחי, שהיא למעשה מרד. שנים ארוכות נבנתה התשתית הרעיונית למרד הזה, כשאחד מאדריכליה הציניים ביותר - אהוד ברק, דוחף לשם בכל מחיר - "עד שיצופו גופות בירקון". הסיבות והנסיבות משתנות, אבל המאפיין המרכזי נשאר - דה־לגיטימציה לבחירת העם ודרישה שרק האוליגרכיה השוקעת של המדינה תמשיך לשלוט. בצדק קבע בני גנץ שמדובר בשורפי אסמים - מי ששונאים יותר את נתניהו מאשר אוהבים את המדינה. ולידיעת מי שנושאים את שם המרי האזרחי לשווא, מימי סוקרטס ועד מרטין לותר קינג, מרי אזרחי הוא משהו אחר לחלוטין. מדובר באי־ציות אזרחי בנושא ספציפי כמו אפליית השחורים בארה"ב בעבר, שנובעת דווקא מתוך לגיטימציה לשיטה ולמי שנבחרו כדין. כלומר - ההפך מהקו שמובילים המשתוללים בחוצות, שהפכו את ראש הממשלה ל"בוגד", "היטלר יהודי", "האויב האמיתי של מדינת ישראל".

חטפו את החטופים

בליל הנושאים שנישא על שפתי המוחים ותומכיהם באמצעי התקשורת, מלמד עד כמה אין משמעות לאף אחד מהדגלים שהם מרימים, עד כמה עסקינן בעיקר בשנאת נתניהו ומה שהוא ושותפיו מייצגים. סדר היום כולל הכל - מהדרישה להיכנע בכל מחיר לחמאס בשם שחרור החטופים ועד הוועדה לבחירת שופטים. מרונן בר ועד קץ הדמוקרטיה. כל מה שיכול לעצבן את הציבור ולתעל אותו לזרועות מחוללי המהומות. עד כדי כך שאפילו הדרישה המוצדקת לשוויון בנטל טובעת באוקיינוס של טענות כוזבות.

מאלפת במיוחד היא ההתנגדות לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. בפי מובילי המרד הגענו לקץ הדמוקרטיה, משום שנציגי לשכת עורכי הדין יוצאו מהוועדה וייכנסו עורכי דין ותיקים במקומם - לפי בחירת הקואליציה והאופוזיציה. כמה פתטי לטעון שנציגי עסקני הלשכה הם גורמים מקצועיים. הרי תחת עמית בכר הפכה הלשכה לסניף של קפלן, כשנציגיה בוועדה מייצגים את הפוליטיקה של השמאל הקיצוני, חפים ממקצועיות משפטית. מקצועיות שכזו, אגב, לא היתה גם בעבר אצל נציגי הלשכה, רק אינטרסים וכוח.

גם העלאת פיטורי רונן בר על ראש מרידתם מלמדת על מניעי המשתוללים. בר הוא האשם הראשון באסון 7 באוקטובר, האשם העליון בכך שיש לנו חטופים בעזה. שום התחכמות משפטית או יחצנית לא תכבס את הכתם הזה ממנו. ומי שמנסה להפוך דווקא את התנאים עזי המצח שבר מציב לדגל של תקינות, חוק ודמוקרטיה, רק ממחיש את אופל כוונותיו. מסביר גם מדוע המאבק לא הצליח לפרוץ מעבר למעגלי קפלן והדגלים השחורים.

ריצת אמוק

אבל אין תשובה טובה לשאלה למה ריצת האמוק הזו מתבצעת דווקא עכשיו. כעת, כשחייבים להכריע את האויב, כשסוף־סוף ניכרים סימנים חיוביים בהפגנות בעזה וצריך לשים קץ לגרירת הרגליים, לתפוס את השטח וגם להגיע לחטופים. דווקא כאשר נדרש מכולנו לאמץ כוחות וליצור חיבור בתוך העם. למה הבליץ המשולב הזה - גם ראש שב"כ, גם יועצת משפטית וגם הוועדה לבחירת שופטים?

ברור שהעיתוי והווליום נובעים ממניעים עכורים וזרים - ניסיון לגניבת דעת הציבור והסטת תשומת הלב, בין היתר מהמשך ההשתמטות והסרבנות של החרדים, מהעובדה שראש הממשלה מונע חקירה של אחריותו למחדל. שלא לדבר על הניסיון לפגוע בחקירת הקשר הקטארי של לשכתו, לצד אינסוף מניעים שנועדו רק לטובת נתניהו, משפחתו, שלטונו ומקורביו.

בכלל, איך אפשר לייחס את טובת המדינה למי שקרא השבוע "לרסק את השמאל" תוך כדי מלחמה, כמו השר המכובד דודי אמסלם, או מי שאיימו להפר את צווי בג"ץ. כמה כוונות רעות, איוולת וחוסר אחריות מאכלסים את צמרת הממשלה והקואליציה. ולא הזכרנו את השוד הציבורי שמתחבר לאינטרס האישי של ביבי - למשל, הסירוב לחשוף כמה מיליונים בשנה אנחנו משלמים על אחזקת הבן יאיר במיאמי, בעוד מי שמנצח בכנסת על מסע ההסתרה הוא קמב"ץ השוד החרדי - יו"ר ועדת הכספים גפני.

תסמונת אווה אילוז

מנגד, ההחלטה של ועדת פרס ישראל להעניק את אות הכבוד הלאומי העליון דווקא לאווה אילוז, ממחישה חלק נוסף מסצנת החטיפה שלנו. אין ספק שאילוז, ככל שיש לה זכויות כאקדמאית, חותרת זה שנים תחת מה שמחבר ומאחד את הציבור הציוני במדינת ישראל. מדובר בהרבה מעבר להצטרפות שלה לקריאה לבתי הדין בהאג להפקיע את סמכויות מערכת המשפט ולשפוט את ישראל ומנהיגיה על פשעי מלחמה. אילוז חוצה את קווי הלגיטימיות הישראלית והציונית פעם אחר פעם.

את כל זה יודעים היטב מי שהחליטו שדווקא היא צריכה לקבל את הפרס הממלכתי העליון ביום העצמאות. הם גם ידעו ששר החינוך יואב קיש לא יסכים לבלוע את הגלולה, ולמרות זאת פעלו כך. ההחלטה נועדה לנרמל בכוח את רעיונות הלגיטימציה לאויב, בניגוד לקווי ההסכמה הלאומיים שלנו. מדובר בסוג של מרד פנימי מתוך רשויות השלטון, שמכוון נגד הרוב המכריע של הציבור והממשלה הנבחרת. מרד שמתלכד עם מגמות שניכרות גם מלשכת היועצת המשפטית לממשלה וצמרת מערכת הביטחון, לאורך הדור האחרון. בעלי תפקידים בכירים מרשים לעצמם לחטוף את מערכות שלטון לסיכול בחירת העם, כנגד כולנו. גם לחטיפה הזו צריך לשים קץ.