דווקא כי לא הכל פוליטי

בקיץ האחרון, ליתר דיוק ביום ראשון 21 ביולי, קרה מקרה מוזר. הורים שכולים זעקו מדם ליבם הדואב בשיאו של דיון חשוב וגורלי בנושא ביטחוני־מדיני, שהתקיים באחד המוסדות הלאומיים בגבעת רם בירושלים. מנהלי הדיון, שהתכנסו מתוקף תפקידם החוקי כדי להאזין למידע מקצועי, לדון בכובד ראש ולקבל החלטה מושכלת, סירבו להכיל את קריאות הביניים וההפרעה למהלכו התקין של הדיון. אחרי כמה אזהרות, הם הורו למאבטחים להרחיק את המוחים הקולניים, עצרו את הדיון, יצאו בעצמם מהאולם, וחזרו למקומם רק אחרי שנרגעו הרוחות.

הסיבה שהרשת לא געשה בזעם קדוש, שפעילי מחאה לא חוללו מהומות על יחס מחפיר למשפחות שכולות ושהתקשורת לא התמלאה בכותרות אוטומטיות על "ניתוק" ו"אטימות", היא שהדיון נערך בבית המשפט העליון, ולא באחת מוועדות הכנסת.

בראש ההרכב עמד אז השופט עוזי פוגלמן, ויחד איתו עזב את האולם השופט יצחק עמית, אז מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון. הדיון עסק בעוד עתירה מתישה של ארגוני שמאל וזכויות אדם בנושאים הקשורים בלחימה, ובאותו הבוקר דנו בהיקף הסיוע ההומניטרי שמגיע לתושבי עזה. השופטים, שרק חודש קודם הודיעו בלבביות לנציגות ארגוני שמאל ש"בית המשפט הזה מעמיד את עצמו לרשותכן", לא הסכימו להפוך את אולם הדיונים לבימת הפגנות.

מנותקים בע"מ

אירוע דומה חזר על עצמו לפחות פעמיים נוספות. שופטי עליון עצרו את הדיון ויצאו מהאולם, כשצביקה מור, אביו של החטוף איתן מור, ביקש לשאת דברים במהלך דיון בעתירה בנושא טיפול רפואי לילדים בעזה. דבר דומה אירע מול מירב והרצל חג'אג', הוריה של החיילת שיר ז"ל, במהלך דיון בעתירה שהוגשה מטעם הרשות הפלשתינית. גם במקרים אלה, שום הד ציבורי לא טלטל את המדינה. לא "השתקה". לא "ביזוי". לא "אטימות" ולא "ניתוק".

זה קשור, בראש ובראשונה, לזהותם של המוחים, ולמעמדם המשונמך של קרובי חטופים והורים שכולים שלא שותפים להשקפות העולם הרווחות במשדרי האקטואליה ובהפגנות בקפלן. אבל זה קשור גם לעובדה שהדיון נערך בבית המשפט העליון, מקום שבו הקווים האדומים ברורים, ואין כל גמישות - גם מול נפגעי טרור. תמצאו לי פעיל קפלן שיטיח בשופטי עליון שהם "מנותקים", תראו לי עיתונאי שיכתוב על עזיבת האולם "מביש ומצער".

בכנסת ישראל, לעומת זאת, הסיפור אחר. שם כמעט אי אפשר להעלות על הדעת דיון שלא יוקצה במהלכו מרחב ביטוי נדיב למשפחות שכולות ולקרובי חטופים, ושמטבע הדברים הללו יכיל בסובלנות ובאמפתיה המתבקשת את כל הפגנות הצער, הכעס, המחאה, הזעם, ולעיתים גם האיבה, לנבחרי הציבור ולמקבלי ההחלטות. בשביל זה הם נבחרי ציבור, לטוב - ולרע. ואם קורה שיו"ר ועדה מבקש להתקדם בדיון, או מסרב לאפשר התפרצות לדברי הזולת, או נאלץ אפילו להרחיק מחדר הדיונים בן משפחה שלא מאפשר לאחרים להתבטא - הוא מסומן לאלתר, ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, כפוליטיקאי אטום וקר לב, מורם מעם ומנותק, בורח מאחריות, וגס לב באופן כללי.

לכן האירוע שבו הורחקו בכוח משפחות שביקשו לצפות מהיציע בדיון על ועדת חקירה ממלכתית היה לקו פרשת המים, טראומה תקשורתית שלאחריה פורסמה התנצלות וחודדו נהלים. יהודה שלזינגר דיווח השבוע ב"ישראל היום" שסדרנים לא יוכלו להרחיק עוד בני משפחות שכולות, ובמקרה של הפרעה - יו"ר ועדה יוכל לעצור את הדיון.

חברי כנסת רומזים פה ושם, למי שמוכן לשמוע, שלא תמיד נותרת משמעות מעשית לדיוני הוועדות. לא נשאר זמן לדון לעומק בסוגיות של סדר היום. שיח מהותי וקונסטרוקטיבי שנועד לגבש מדיניות - מתקשה להתקיים שם. וגם מה שמתקיים נעשה תחת משטר שיח קפדני של רגישות לתביעות המחאה. בניגוד לשופטי העליון, חברי הכנסת לא זכאים לתנאים הסטריליים שנחוצים לדיונים שבסופם מתקבלות החלטות, מוגשות המלצות, נקבעת מדיניות.

מותר לדבר על זה

יגיע הרגע שבו נצטרך להתייחס להשלכות של הנורמה החדשה הזו. שתי השלכות, בעיקר. הראשונה היא הפוליטיזציה של השכול, שכבר עכשיו מתבטאת בשימוש ציני במשפחות שכולות על ידי כוחות פוליטיים. חיבוק מנחם למשפחה שכולה ביציאה מחדר ועדות הוא פוטו־אופ עבור חברי כנסת אחדים, והתייצבות לצד הורי חטופים מחליפה כיום את הצורך להתעמת עם טיעוני הצד השני, להציג טענה מסודרת ולהיאבק על עמדה. יש שימוש פוליטי בשכול ובמשפחות חטופים במאבק בין אופוזיציה לקואליציה, בקביעת סדר יום בוועדות, ובליבוי רגשות שנאה יצריים כלפי יריבים פוליטיים.

מובן שעל הכנסת להכיל ולשמוע את זעקותיהן של משפחות שכולות ואת מחאת קרובי החטופים. אבל בפועל נעשה שימוש ציני במשפחות שכול וחטופים לצורך ליבוי רגשות שנאה כלפי יריבים פוליטיים.

ויש עוד השלכה, שקשורה למעמד הכנסת. ברור שעבודת הכנסת לא צריכה ולא יכולה להתנהל בניתוק פרוצדורלי מהציבור. והכנסת, כהיכל העם, צריכה להכיל ולהשמיע את זעקותיהן ואת תביעותיהן של משפחות שכולות. אבל אם בסופו של דבר, כל מה שמועבר מהוועדות בשידורים ישירים ובדיווחי התקשורת הם זעקות זעם, חילופי אשמה, סקנדלים של השתקות ודרמה של מאבטחים והרחקות, ואם עבודת הכנסת אכן משובשת באופן תדיר, משהו עמוק נפגע ביכולת של נבחרי ציבור למלא את תפקידם. משהו נגרע מתפקודה התקין של הדמוקרטיה. ואם שגרת הדיונים בכנסת מתחילה להידמות למשדרי הטראש בנוסח עדות אופירה או ברקו, תיווצר לאורך זמן שחיקה נוספת לא רק במעמד הכנסת השחוק ממילא - אלא גם במעמדן הקדוש של משפחות השכול.