לא דיברנו עוד על השנאה

רכבת ההרים הרגשית שחווה הציבור בישראל עם חזרת החטופים ששהו בשבי חמאס יותר מ-500 ימים עדיין נמשכת. ההמתנה מורטת העצבים לשובה של משפחת ביבס, שהסתיימה בבשורה הקשה מכל; מראהו של אלי שרעבי ביום שחרורו, והרגע שבו גילה כי אשתו ושתי בנותיו נרצחו; יאיר הורן, שנאלץ להשאיר מאחור את אחיו הצעיר והחטופים שנרצחו בשבי - שברו את לב כולנו.

אך לצד הטרגדיות הבלתי נתפסות היו גם רגעי שמחה על עצם שובם של מי שעברו ייסורי גוף ונפש בשבי העזתי. עוצמות השבים טענו את כולנו בכוחות מחודשים, אבל איש לא ציפה למשב הרוח האמוני שהביאו עימם. בין אם היו דתיים, מסורתיים או חילונים, כמעט כולם העידו על כך שהאמונה היא שעזרה להם לשרוד בתופת.

רבים הזדהו עם הצורך להחצין את האמונה, אך היו מי שנעו באי-נוחות למראה האקטים הרליגיוזיים המוחצנים. החל מסעודות ההודיה, הנחות התפילין המשותפות, התפילות ההמוניות והשירה האמונית שנשמעה כבר בבתי החולים.

ובכל זאת, משהו בביקור המתועד של אגם ברגר ומשפחתה לפני כמה ימים בקבר יוסף הוציא מהבקבוק את השד האנטי-יהודי. "אוכלי מוות המשתטחים על קברים", "בושה וחרפה, עבודת אלילים", "בחילה", והדובדבן שבקצפת - "הצדיקים האמיתיים ממתינים שישחררו אותם, צדיקי שקר יש לנו מספיק" - היו רק חלק מהתגובות שלהן זכתה המשפחה ברשתות. אפשר לפטור את זה כחלק מתרבות רשת רעילה, אבל מאחורי הדברים עומד מאבק רב-שנים נגד הדת היהודית.

בולט במיוחד הביטוי "אוכלי מוות", שהגיח באחרונה לחיינו, ולקוח מסדרת ספרי הארי פוטר, שם הוא מתייחס לקבוצת קוסמים ומכשפות אכזריים שנשלטים בידי אדון האופל. הרפרור די ברור - נתניהו הוא אדון האופל - אך העובדה שהביטוי מכוון לרוב לחובשי כיפה וכיסוי ראש מעידה על כך שהוא מיוחס לבעלי אמונה, בעיקר אמונה משיחית.

איפה האופל

העיסוק המחקרי והאקדמי בדת היהודית מייצר הפרדה היררכית בין הדת כתרבות ובין הדת כפרקטיקה. הראשונה כמובן מעמיקה יותר, רציונלית ושואבת מהדת ערכים חיוביים כמו הומניזם.

השנייה מוגדרת לרוב כדת פגאנית של קמיעות והשתטחות על קברים, או במילותיהם של החוקרים/הטוקבקיסטים - זאת לא יהדות. כך, בעוד הדת היא סוגיה המאחדת את העולם הערבי, בישראל היא בעיקר סוגיה מפלגת. ראינו זאת היטב במלחמות על תפילה בהפרדה ערב טבח שמחת תורה.

הממסד החילוני בישראל תמיד שאף לנתק את אזרחי המדינה מהדת. זה התחיל בעליות הראשונות עם קיצוץ הפאות של התימנים, המשיך בהתנגדות הקיבוצים לכל סממן דתי ואף לשמירת כשרות, ומתבטא גם כיום בהתנגדויות להנחת תפילין בבתי הספר. אלה רק כמה דוגמאות בולטות.

אלא שהסנטימנט האנטי-דתי בממסד החילוני אינו עומד לבדו - הוא מתלכד עם האינטרסים של העולם הערבי. כך היה במקרה של הר הבית, שלאחר כיבושו ב־1967, שר הביטחון משה דיין הותיר אותו בשליטת הווקף הירדני. היה זה ניסיון למנוע את התלהטות הרוחות, אך ניכר שמחיקת ההיסטוריה היהודית התאימה לשני הצדדים - הממסד בישראל זיהה בכך הזדמנות להחליש את הקשר הדתי היהודי עם המקומות הקדושים. מאז לא מורשים היהודים להתפלל במקום או לבטא כל רגש דתי. זהו הסטטוס־קוו הידוע (והמוזר).

החשיבות המועצמת שהוענקה להר הבית בדת המוסלמית לא משויכת דווקא להיסטוריה העתיקה, אלא לאיראן שלאחר המהפכה האסלאמית. ב־1985 נמצאו בידי שבויים איראנים מפות של מסלול הג'יהאד שלהם, שהוביל מכרבלא שבעיראק ועד ירושלים. האיראנים עשו שימוש ב"שחרור אל־אקצא" כאסטרטגיה פוליטית ודתית, וזו אומצה על ידי מרבית ארגוני הטרור באזור, בעיקר חיזבאללה וחמאס. עד היום חוגגים באיראן ובלבנון את יום ירושלים בשישי האחרון של הרמדאן.

קונספציית הר הבית

כך, הקריאות ש"אל-אקצא בסכנה" והפצת התעמולה על "ייהוד" המקום אינן אלא כלי שמטרתו להסלים את המאבק הדתי ולהניע גלי טרור. מדובר בקונספציה. גם כיום זה ההקשר שבתוכו הזהיר ראש השב"כ מפני "ההפרות בהר הבית", שלכאורה זירזו את הטבח ב־7 באוקטובר.

בניגוד אלינו, המוסלמים באזור מבינים היטב את החשיבות שבקשר היהודי לארץ ישראל, ולכן משקיעים משאבים רבים בהשמדה של אתרים וממצאים ארכיאולוגיים הקדושים ליהדות. בגן הלאומי שומרון (סבסטיה) שליד שכם תועד הרס של אתרים שהוכחו מדעית כשייכים לתקופת התנ"ך וראשית הנצרות. באזור הר הבית הושמדו עתיקות רבות בעת חפירת בור עצום-ממדים באמצעים מכניים. העתיקות שהיו עשויות להתגלות בחפירה נותקו מהקשרן ובכך איבדו מערכן המדעי. הווקף ממשיך לבצע חפירות בהר הבית ולפגוע גם בממצאים הקיימים, חלקם עוד מימי בית ראשון.

בכל שטחי הרשות הפלשתינית מתבצעות עבודות בנייה וחפירה באתרים יהודיים היסטוריים על ידי דחפורים וכלים כבדים, כך למשל בארמונות החשמונאים והמלך הורדוס ליד יריחו, בתל ארומה שבשומרון, במערות בר-כוכבא במערב הר חברון, ברוג'ום אל-קסאם שבגוש עציון, בבריכות שלמה, ובתל פאג'ר, שם הושמדה אמת המים הרומית מתקופת בית המקדש השני.

בישראל לא עושים הרבה כדי למנוע את השמדת ההיסטוריה היהודית, ונראה כי עד היום יש רבים שזה נוח להם. החיבור העמוק לארץ, לדת ולאמונה עדיין נתפס כאיום על הרצון להיות מדינה ככל המדינות, מנותקת לחלוטין מכל הקשר דתי. אבל היו אלה השבים שהזכירו לנו שמה שנותן לנו כוח היא הידיעה הברורה של מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.