דרעי, נס אינו תוכנית עבודה

במסכת שבת אמרו: “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס".

מדינת ישראל כולה הפכה מקום סכנה, מאותגרת בכל החזיתות, אנשי מילואים קורסים לאחר ששירתו למעלה מ-200 ימים בשנה, מספר בלתי נתפס, ונשותיהם קורסות מבדידות ומהעול המוטל עליהן - ואין מי שיחליף אותם.

הם עברו מיו"ש, לעזה, ללבנון. כמעט בכל יום, מצטרפים לסטטיסטיקה המדממת עוד ועוד משפחות שכול שאיבדו את היקר להם מכל. 101 חטופים זועקים אלינו מעזה, שלא נשכח אותם בקרבות בלבנון, ובתוך כל הכאוס הזה, מוצא לנכון אריה דרעי לומר בראיון חג שהעניק: "בשבועות הקרובים נוכל להסדיר שבני הישיבות יוכלו לשבת ללמוד ללא הפרעה, ללא בעיות של צווים. אם מסתכלים מבחינה תקציבית, כל יום של קרב, עולה לנו יותר מכל התקציב השנתי של כל עולם התורה ואנחנו מאמינים שכל יום לימוד מונע עוד ימי קרב".

הוא, שסמוך על אוזנו של ראש הממשלה, שמודע לאתגרים הביטחוניים הקיומיים, הוא שמודע עד כאב לכך שמדינת ישראל לא תשרוד כלכלית אם תגזור עוני ובורות על מאות אלפי תלמידים, מוצא לנכון לבשר בחגיגיות בשעות הקשות הללו שיפטור מגיוס צעירים בריאים וחזקים. למה? כי הוא יכול.

דרעי אף המשיך והתבטא "צריך גם לדעת להעריך את גודל הנס. כשאנחנו עומדים בימים אלו, ועושים חשבון נפש, מה עברנו בשנה הקשה והארוכה הזו, אנחנו מתחילים להבין את גודל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה איתנו".

אין ספק. ניסים התרחשו במהלך השנה החולפת. תמיד יכול להיות גרוע יותר. אך העובדה שיכולנו להיות בתרחיש אימים קיצוני יותר אין בה כדי לנחם.

נדרשת מידה גדושה של חוסר טאקט וחוסר רגישות כדי להתבטא באופן שכזה, כאשר רק אתמול היו ארבע דפיקות נוספות בדלתות ארבע משפחות שאיבדו ילדים בני 19 באסון הכטב"ם.

1600 נרצחים רשמה מדינת ישראל השנה, אלפי פצועים, מאות יתומים ואלפים הסובלים מפוסט טראומה. בשנה הקשה ביותר מאז נוסדה המדינה - זוהי מידת הדין. זה אינו נס.
וכשמידת הדין מתוחה כל כך, זהו בוודאי לא הזמן לצאת בהצהרות על ניסים ועל חוק השתמטות. זהו הזמן להבין את גודל השעה, להצטרף ולשאת את האלונקה שעליה מונח עם ישראל הפצוע.