אחרי הצעתי כאן בשבוע שעבר שרק מי שמשרת את המדינה יהיה זכאי לבחור ולהיבחר, קיבלתי אינספור הערות. "זה נועד לשנות את המערכת הפוליטית״, טענו כלפיי, ״אתה רוצה לצמצם את הכוח של המפלגות החרדיות והערביות״, "להטיל סנקציות כלכליות", וגם ״אין בזה כדי להביא לשירות של חרדים וערבים״, טענו.

ומכיוון שהתגובות היו רבות, אני מחויב לענות ולציין שהפונים צודקים. אני אכן רוצה לשנות מהיסוד. המערכת הפוליטית שלנו לא מתפקדת בתקופה הכי קשה שהיתה לנו מאז קום המדינה. השיטה שלנו רקובה, היא לא מאפשרת לקבל החלטות קשות, לא מאפשרת להתאים את השינויים לצרכים הלאומיים. חדלות האישים של רבים כל כך בדרג הנבחר רק ממחישה את הבעיה, אבל זו לא הבעיה עצמה.

ללא השתלטות ציונית על כנסת ישראל, לא נצליח להתמודד עם כלום. יש לנו אינספור אתגרים בשיקום המדינה. לכן נדרשים צעדים כאלה. השירות הצבאי או הלאומי הוא המדד הטוב ביותר לתחושת המחויבות. הקריאות השבוע של מועצות הרבנים לא להתגייס גם אם לא לומדים תורה, היא ההוכחה לכך.

שירות צבאי הוא גם הכלי היחיד שמאפשר לנצח במלחמה. זה ברור שנדרש פה צבא גדול מאוד, ומערך גדול של שירות לאומי שיעסוק בשיקום הדרום והצפון. העובדה שעד עכשיו לא נהגנו כך, לא מעידה על כלום. זה דמוקרטי, זה צודק, וזו ההחלטה היחידה שיכולה להניע אנשים להשתתף במדינה הזאת. ערבים ישראלים יעשו שירות לאומי ויהיו חלק מהמדינה כשיעמדו עם הדגל במוסדות המדינה, וחרדים ישתלבו ויהיו גאים להשתתף במשימות ההגנה על המולדת - או במשימות חסד אזרחיות. כדי להניע את התהליך צריך מערכת פוליטית שמי שנמצא בתוכה, ולא משנה מאיפה בא, שירת את המדינה ומשפחתו משרתת.

ובכלל - מה החלופה? להתעלם. הרי הדרך הכי טובה להתמודד עם התקופה הקשה שבה אנחנו נמצאים היא התעלמות, בעיקר מהמערכת הפוליטית. המערכת הזאת לא מסוגלת להזיז עיפרון ממקום למקום. המון בכיינות, סיסמאות ריקות ואפס תוצאות. בכל פעם שאני מנסה להקשיב, אני שומע נאום האשמות. כולם אשמים במה שקרה ובמה שעוד יקרה. במצב הזה אין שום סיכוי להצליח.

אז נכון שעם ישראל ישרוד וינצח את המלחמה בזכות ההון האנושי המטורף שיש כאן. אבל זה למרות הממשלה, ולא בזכותה. יש פה גיוס אדיר למילואים, תורמים מכל העולם, אלפי מתנדבים בכל פינה. בעיקר יש כאן נחישות מטורפת להחזיר את תחושת הביטחון שהיתה פה לפני פרוץ המלחמה. אזרחים מן השורה מרגישים אחראיים.

הכל צומח משם. קריאות לאחדות - המרכיב הכי חשוב במלחמה כל כך ארוכה - מגיעות רק מהציבור, לא מלמעלה. דיון עומק על החזרת החטופים, ציוד לחימה - מהציבור, נחישות מהציבור.

מה שנותר ללא מענה הוא הגדרת קו הסיום ויצירת חברה משרתת ותורמת. שוויון בנטל. בשני היעדים האלה אי אפשר שהציבור יכריע. לא עכשיו. לשם כך צריך מערכת פוליטית סבירה ביום שאחרי. זה היעד. זה הפתרון הסביר. אני יודע שיש ביקורת גדולה על התפיסה הזאת, וגם יהיו קשיים משפטיים. הצורך לשקם את המדינה גדול מאלה.

די לפופוליזם

ובאותו עניין. אני מאמין בלחץ צבאי אגרסיבי כדי להחזיר את החטופים. אפשר להתווכח עם העמדה הזאת, אבל אי אפשר לטעון שאין לה בסיס. אני גם חושב שיש לנו אינטרס ביטחוני מובהק להישאר בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים, להישאר ברכס ה־70/80 ולשלוט בעזה אחרי שלקחנו שטח, שגבינו מחיר.

אני מאמין בלחץ צבאי אגרסיבי כדי להחזיר את החטופים. אני גם חושב שיש לנו אינטרס ביטחוני מובהק להישאר בציר פילדלפי ובמסדרון נצרים, להישאר ברכס ה־70/80 ולשלוט בעזה אחרי

בעיניים שלי הלחץ הזה מקדם שחרור של החטופים. הסיבה שנתניהו לא מצליח לשכנע בתפיסה הזאת אף אחד חוץ ממי שאומר אמן לכל מילה שלו, היא הפופוליזם שסביבו.

נתניהו בחר באסטרטגיה, ובאותה נשימה גם מאשים אחרים שהיא לא ממומשת. לרגע הוא לא טורח לתת נאום סדור והגיוני לבני העם שלו, כולל משפחות החטופים. לדבר בשפת בני אדם. התחושה היחידה שיוצאת מהאזור שלו היא של פוליטיקה. זה אבסורד עצום שתפיסת עולם רצינית בזמן מלחמה הולכת לאיבוד בגלל חוסר יכולת להגיד "אני אחראי", חוסר אמון וחוסר יכולת לשדר ענייניות.

די לפוזיציה

הסתה לאלימות היא תופעה מסוכנת, צביעות היא תופעה מרגיזה. מי שמסית נגד ראש ממשלה או כל אישיות ציבורית אחרת, מאיים או רומז שיפגע בו, צריך להיחקר. אין פה ״אבל״, אין ״אולי״, אין הנחות. נתניהו ראוי להגנה פיזית ומשפטית, וכך גם אחרים.

זו הסיבה שלא ברור איך זה הפך לעניין של פוזיציה. מי שמזדעק נגד הסתה כלפי נתניהו, צריך להזדעק כשטור של אנשי שוליים אלימים מוזמנים אחר כבוד לכנסת שוב ושוב על ידי חברי כנסת מהליכוד. מי שנגד הסתה לאלימות, תמיד נגד אלימות. לא רק כשצריך להתחנף למשפחת נתניהו.

ועוד בשולי הדרך אבל לא בשוליים. אין שום מופע חנופה מביך שמונע אלימות, רק עבודה רצינית של מערכת הביטחון. כשממשלה שלמה משקיעה שעות מישיבה שבועית בחנופה (לא בביצוע ההגנה על ראש הממשלה) ובה בלבד במקום להתעסק באתגרי המדינה, זה מצביע על ניתוק.

יש פה מאות אלפי חיילים שמגינים על המולדת, חטופים בידי חמאס, כלכלה במשבר, צפון נטוש, סיפורים אנושיים קורעי לב. באמת, זה מה שאתם עושים? ככה נראה מצב חירום? חתירה לניצחון?

אין שום מופע חנופה שמונע אלימות, רק עבודה רצינית של מערכת הביטחון. כשהממשלה משקיעה שעות מישיבתה בחנופה במקום להתעסק באתגרי המדינה, זה מצביע על ניתוק

נקודה טובה: העולם לא נעצר במלחמה, וכך גם צורכי הרווחה של מדינת ישראל. בלב ירושלים יש מרכז טכנולוגי למיחזור פסולת אלקטרונית, השייך לעמותת "בית חם".

לאחרונה נקלטו בו 14 אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, אחרי שהמפעל שבו עבדו במשך שנים רבות נסגר. המעבר קשה למי שסובל מלקות ראייה, ולכן כדי לעזור להם גייסה העמותה צוות ליווי מיוחד. המרכז של "בית חם" הוקם בשביל לקדם תעסוקה בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים. יש שם אנשים עם עיוורון, לקויות ראייה, לקויות שמיעה, בעיות גופניות, הנמכות קוגניטיביות ועוד.

המרכז של "בית חם" הוקם בשביל לקדם תעסוקה בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים

הוא אמנם מתופעל בידי משרד הרווחה ועיריית ירושלים, אבל מתבסס על המון אנשים טובים. נכון לעכשיו יש במרכז 43 מקבלי שירות שמשתלבים בו, החל מתהליכים של מיון והפרדת רכיבים ועד הרצת תוכנות, בקרת איכות ועוד. במקום כ־400 עובדים שמעניקים אחרי העבודה גם סדנאות בנושאי תעסוקה, בריאות, פנאי ואיכות חיים. כל עובד זכאי לליווי אישי, לידע מקצועי מטכנאי מחשבים, לליווי של מרפא בעיסוק לשם ביצוע התאמות והנגשות, ועוד.

מדינה שיודעת לקדם אוכלוסיות חלשות בזמן לחימה, היא מדינה שראוי להילחם למענה.