מנגנון ההשמדה העצמית היהודי: לא להתאבדות לאומית חדשה

לפני 76 שנים בדיוק הציל מנחם בגין את העם היהודי מחורבן. זה היה עוד עימות פנימי שכיח בהיסטוריה הלאומית המסוכסכת שלנו, שעלול היה לחסל את המהפכה הציונית באיבה. והנה, דווקא תגובת הקטיפה של מנהיג האצ"ל לאלימות הרצחנית שהוביל דוד בן־גוריון, היא שסללה את הדרך להקמת מדינת ישראל.

בן־גוריון הוא האיש שהנהיג את החברה הצעירה לעצמאות, ורק אישיות הברזל שלו אפשרה להתגבר על האויב ולבנות מדינה. הלוואי שהיה לנו היום מנהיג כמוהו. אבל הניסיון שלו לחסל פיזית את יריביו הפוליטיים ואת בגין אישית, באמצעות הטבעת האונייה אלטלנה בחוף תל אביב, לא רק שהיה מעשה נפשע, אלא עלול היה להטביע במצולות את המדינה הציונית כבר עם הקמתה.

היתה זו רק הקריאה הנחושה של מנהיג האצ"ל שמנעה את הסכנה: "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער... לא לפתוח באש... אנחנו נמשיך להילחם שכם בשכם עם הפלמ"ח ועם ההגנה... אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להילחם למען עם ישראל". למרות התותחים והמקלעים ה"קדושים" שניסו לחסל בזדון את אנשי האצ"ל, מי שהיה המטרה המרכזית למתקפה הזו הבין את גודל האחריות והבטיח את עתידנו. הוא ויתר על ניצחון האמת, על הכבוד, על הנקמה, וגם על כוח פוליטי משמעותי בעתיד הנראה לעין, כי הבין מה מוטל על הכף.

לו הוא היה פועל בדרכם של בן־גוריון ושל מרבית דומיו במהלך ההיסטוריה שלנו, לו בגין היה מורה להשיב מלחמה - ספק אם היינו שורדים את ההתקפה הערבית ומקימים מדינה.

תחנה במצעד האיוולת

בגלל הטעויות הפטאליות של מנהיגינו בדור וחצי האחרונים, אנחנו מצויים שוב באיום קיומי, אולי החמור ביותר מאז 1948. רק שהסכנה הגדולה מכל אינה נשקפת מהאויב החיצוני, אלא מזה הפנימי. בניגוד למצבנו ב־48', אין ספק שיש לנו כוח לנצח את מבקשי עצמאותנו ונפשותינו, אם רק נפעל נכון ויחדיו. אבל היעדר ההנהגה והשטן שמרקד בשני הצדדים, מעמידים אותנו בסיכון פטאלי.

אמוץ עשהאל, בספרו "מצעד האיוולת היהודי", מצביע על הנטייה הכרונית שלנו להתעמת, להתפצל ולשחק לידי האויב. מהיריבות וההתנשאות בין השבטים השונים ועד לפילוג הממלכה אחרי מות המלך שלמה. משרשרת הרציחות בתוך ממלכות יהודה וישראל, ועד למלחמות בינן לבין עצמן. שלא לדבר על העמידה מנגד של ממלכת יהודה אל מול ההתקפה האשורית והגליית תושבי ממלכת ישראל, שאבדו לנו לעד. וכמובן השיא - העימות הפנימי המתועב שהוביל לנפילת בית שני.

מי שהקשיב השבוע לנאום של שקמה ברסלר על נתניהו ש"מחייך כשקצין העיר דופק למשפחות נוספות על הדלת", לא יכול היה שלא לזהות את מנגנון ההשמדה העצמית היהודי הזה: דיבה, שנאה, קיצוניות, עיוורון, משאלת מוות לאומית. מי שנחשף להתייחסויות השנאה בטוויטר ובפייסבוק, למשל כלפי אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, לא יכול שלא להיתקף דאגה גדולה. מאחלים לה פשוט מוות, כולל גרדום והוצאה להורג, הרבה מעבר לביקורת או להבעת שאט נפש. קשה להכיל את החולניות ההרסנית הזו.

גם המהלך האחרון של נשיא המדינה יצחק הרצוג שייך לתחנות האיוולת הלאומית. הניסיון לנרמל ולהעלות על נס את מי שקראו בפועל לסירוב פקודת גיוס, תוך הפרדה מלאכותית וכוזבת בין יד אחת לאחרת של אותה קבוצה מפוקפקת, משרת את טשטוש האמת ואת הפילוג.

גם בצד שמנגד המצב לא שונה. החל מתיאוריות בגידה וקונספירציה בצמרת הצבא, שמופצות ברשת בניסיון "להסביר" את המחדל האיום של 7 באוקטובר ובכך להסיר אחריות מראש הממשלה, דרך ניסיונות יומיומיים של מקורבי נתניהו לפגוע בצמרת הצבא, במיוחד ברמטכ"ל הלוי. לא שהלוי וצמרתו אינם אחראים למחדל של לפני השבת השחורה ולאחריה, אבל יש הבדל בין ביקורת עניינית ונוקבת, כולל הטלת אחריות, לבין ניסיון חיסול אינסטרומנטלי תוך כדי המלחמה.

גם מי שמתעקש להעביר עכשיו את מה שמכונה "חוק הרבנים", שכל כולו אספקת כוח וג'ובים למושחתי ש"ס, כדי לבסס את סוכת הקואליציה הנופלת, לוקה בדיוק באותה תסמונת. שלא לדבר על מי שממשיך להגן על חוצפת ההשתמטות החרדית, ממניעים פוליטיים ואישיים אגואיסטיים, וכמובן - המשתמטים והחוצפנים עצמם. כל אלו מקרבים את קיצנו.

בדרכו של בגין

בנימין נתניהו נאם השבוע בטקס ציון יום השנה להטבעת אלטלנה, דיבר בשבח האחדות והזהיר מפני מלחמת אחים. אבל גם הנאום הזה נבע מאותה גישה מניפולטיבית וצבועה, שמעלה על נס את האחדות מבלי להסיק מסקנות אישיות. כי גם לו היה נתניהו זך כשלג, היה עליו ללכת היום בדרכו של מנחם בגין ולפרוש או להכריז על בחירות חדשות. עצם ההיאחזות שלו בכס השלטון וחוסר הנכונות לקבל אחריות, אי־ההבנה שאירועי השנה האחרונה מחייבים הענקת מנדט מחודשת מהעם, מרעילה את מערכת היחסים הפנימית שלנו ללא תקנה.

למרבה הצער, נתניהו ממש לא זך ולא חף מאשם. הוא אשם מרכזי - לא יחיד - בקונספציה שגרמה להקמת מדינת חמאס ולשגשוגה. אשם מרכזי במחדל הדשדוש מאז סוכות. הוא גם אחראי לחלק מהותי מהאווירה המורעלת בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות. גם ההתעקשות שלו להציל את שלטונו באמצעות הנצחת הניצול החרדי מטריפה את רוב הציבור. בנימין נתניהו חייב לפנות את כיסאו או להכריז על בחירות בחצי השנה הקרובה. זו הדרך היחידה ללכת בדרכו של מנחם בגין בימי אלטלנה.

גם יריביו של נתניהו אשמים לא פחות. מעבר לביטויי השנאה וההסתה, הניסיון להפיל את השלטון בכוח, באמצעות עצירת יכולת התפקוד של השלטון והמדינה, במיוחד בתקופת מלחמה, הוא בלתי נסלח. הפגנות כן, כי אנחנו לא באמת בתוך מלחמה התקפית מצידנו, אבל אלימות בוטה של מפגינים, שמאשימים בכוונה את המשטרה או את השר, מקרבת את הקץ של כולנו.

חייבים לעשות הכל כדי לרפא את השסע, להגיע להסכמה לאומית מחודשת ולטהר את האווירה המורעלת. אבל ברור שמובילי הצדדים לא יעשו את זה בעצמם. ולכן אנחנו - בני העם, חייבים לעשות מעשה. אנשי הימין צריכים לדרוש ממנהיגיהם לקבל אחריות ולחזור לקלפיות, לקבל מנדט מחודש. וכולם חייבים להקיא ולהוקיע את האלימים והמטורפים. גם את מי שקרא לסירוב פקודה או "אי־התנדבות", ומי שמשליך לפידים על שוטרים ודוחק לחסום את המדינה במלחמה. לכל אלו צריך להפנות כתף קרה - לא להזמין אותם לאולפנים, לא להקשיב, לא לתת לגיטימציה.

כולנו מחויבים לצעוד בדרכו של מנחם בגין בפרשת אלטלנה - להבליג פנימה, לגלות הבנה וסובלנות, להגיע להסכמות רחבות ולאמץ כוחות. רק בדרך הזו נוכל להביס יחדיו את אויבינו ולשגשג.