"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", ציטט ראש הממשלה בנימין נתניהו את ביאליק על פרעות קישינב, בהצהרה הראשונה לתקשורת אחרי פוגרום עוטף עזה תשפ"ד. בכך הוא הבטיח לנו שיטפל במרצחים כדי שלא יעיזו לחלום על טבח נוסף, ובכך אותת לאויבים שלא כדאי להם להתעסק איתנו. הוא רצה להרגיע אותנו בכך שאיים עליהם, כנראה.
גם בכיר תעשיית הקולנוע - שר הביטחון יואב גלנט, האיש שחי בסרט ורוצה להחזיר את הרשות הפלשתינית לשלוט בעזה, דיבר באותה הצהרה רבת רושם והכריז שזה הולך לקחת הרבה זמן. הוא איים עלינו, למעשה. אין אמא שלא תרגמה לעצמה מייד את המשמעות: אין מסגרות חינוכיות, אין ודאות זוגית ולא ודאות הורית.
"הרבה זמן" זה האיום הכי בלתי הומני שאפשר לאיים בו על אזרחים שבתיהם ומשפחותיהם בסכנה. "הרבה זמן" זו גם החגיגה הגדולה ביותר לאויב, שצולח חיים לא מסודרים קצת יותר בסבבה מאיך שאנחנו צולחים אותם. והאויב, כידוע - צופה, מאזין ולומד אותנו. הוא יודע ש"הרבה זמן" = להגיע לג'באליה ולעזוב ולחזור; להגיע לחאן יונס ולעזוב ושוב; להיכנס לעזה, לוותר, ואז לרפיח, וחוזר חלילה. כל המקומות שעזבנו - תוך זמן קצר, כאילו לא היינו. תעיד האפליקציה של פיקוד העורף שחזרה לדווח על צבע אדום בכל הדרום.
כשמנהיג האויב אומר שגם מאה אלף הרוגים לא מאיימים עליו, כי מטרתו לנשל את העם היהודי מאדמתו, ברור שחיסול של בכיריו או של אזרחיו אינו נספר מבחינתו. האיומים המיליטריסטיים של בכירי מנהיגינו משפיעים רק עלינו, האזרחים.
אבל בשום שלב לא חשב איש בקבינט הביטחוני לאיים על האויב בנוסח: כדי להעניק שלום וביטחון נכבוש את עזה, אנחנו יוצאים למסע כיבוש של עזה ואולי נגיע עד חצי האי סיני. כך נמוטט את השאיפות האימפריאליסטיות של חמאס, ואם אתם רוצים שנפסיק - השיבו לנו את החטופים. בתחילת המלחמה, כשהאמנו לעצמנו וגם האויב האמין, העזתים ברחו מעצמם. לקח להם שבוע להבין שאנחנו סתם מאיימים.
אין לי עודף
"הימים עוברים והשנים רצות; ואיפה את ואני באמת; ילדים הולכים אמהות בוכות; תגידי, מה פה חשוב באמת?; כמה נתעסק עוד בכאב"
בטקס "שרים לזכרם" שנערך במשכן הכנסת, הוקרנו סרטי זיכרון לצד נאומים של נבחרי ציבור, הוקרן תיעוד מעשי גבורה לצד קטעים אמנותיים בביצוע ילדים שהתייתמו במלחמה הנוכחית. טקס מרגש ומקסים שהועבר בערוצים הממלכתיים. אברהם טל שר את "הימים עוברים" ובצמוד הוקרן סרטון על "צוות איתח" שלחם בחאן יונס בדצמבר השנה.
בעת הלחימה הופעל מטען חבלה שגרם לקריסת מבנה. שניים נהרגו, שבעה נפצעו. בהמשך נפטר מפצעיו גם המפקד הנערץ - סרן הראל איתח הי"ד. בשטח נותרו ארבעה לוחמים בלבד, שצולמו לרגל הטקס בשיחה לא ספונטנית עם הרמטכ"ל, הרצי הלוי. אחד הלוחמים - קטוע רגליים. האופן שבו משוחח הרמטכ"ל עם החיילים, בגובה העיניים, מרשים. הילדים האלה - מותר לי להגיד ילדים כי אני אמא, אבל - הלוחמים האלה מדהימים, וחוץ מלנשק להם את הלב ולהגיד תודה לגנטיקה היהודית שבכל זאת מייצרת איכויות אנושיות מופלאות, אין הרבה מה לומר.
"אתה אף פעם לא יודע כמה אתה חזק עד שלהיות חזק זאת האופציה היחידה שיש לך", אומר מתן שהחל תהליך שיקום מפרך, והרמטכ"ל עונה במשפט שגרם לי צער עמוק, לי ואולי לרבים מהקהל שזעו בכיסאותיהם באי־נוחות: "תהיה מאוד גאה באיך שנלחמתם... אתם ועוד הרבה לוחמים נלחמתם בצורה כל כך איכותית. המדינה יודעת שאנחנו מוכנים לשלם מחיר יקר כדי לחיות כאן במדינה שלנו מוגנים, חזקים, חסונים. עם זה תלכו קדימה".
רגע. מה אמרת? מוכנים לשלם מחיר יקר כדי לחיות כאן? מה פתאום.
יש אלטרנטיבה
אנחנו כבר שילמנו מחיר יקר. איזה אדם או מנהיג בר דעת, ממשיך באותו מעגל שוב ושוב ומקבל את המחיר היקר הזה כדרך חיים?
אני מעוניינת לשמוע מהרמטכ"ל שהאויב פגע בנו, שהאויב אחראי לכך שהרגליים של מתן לא ישובו, ולכן האויב ישלם מחיר יקר. אני מעוניינת לשמוע מהרמטכ"ל, בתור התחלה, הצהרת כוונות לכך שאף ישראלי לא ישלם יותר כדי לחיות פה. שהצבא הבין שעלינו לחיות על חרבנו, כלומר - לתקוף ולהגן בצורה כל כך חדה ועוצמתית, שתוציא את החשק לאויב לחיות ולכבוש. שתגרום לאויב לריב עם מדינות אחרות, ואנחנו יודעים שערבים יודעים גם להילחם בתוך עצמם. שישראל לא מוכנה לשלם מחיר יקר, או כבד, או זול. ישראל סיימה לשלם. יש לנו שכן עם תאוות דם? יתכבד ויפרוק אותה על יריבים אחרים.
מי שמנרמל אמירות כגון "נשלם מחיר כבד", שאותן אנחנו שומעים ללא הרף מראש הממשלה, משר הביטחון, מהרמטכ"ל, מחברי הקבינט - מתרגל למציאות הזאת ולא מצליח לשרטט אופק אחר, ובטח שלא אסטרטגיה. רק האויב צריך לשלם מחיר כבד. אויב שמשלם מחיר כבד לא מתקרב אלי. ועד שכל הגדולים וכל החכמים לא ישאלו את עצמם מהו המחיר הכבד עבור האויב, ועד שהם לא יאמינו שלא מגיע לנו לסבול - שום דבר לא ישתנה פה. אנשי צבא ימשיכו לחבק אימהות שכולות ולהגיד לחיילים קטועי גפיים שלא היתה להם ברירה.
חשוב שנזכור: יש ברירה. יש אלטרנטיבה. גם אם גנרלים ומנהיגים שבויים בקונספציה שאין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו