מתמרנים בטברנה: מה הבעיה עם שר שמשוטט בחו"ל?

ממשלת ישראל, אתם מפריעים לנצח במלחמה. יש אך ורק שתי סיבות לכך שממשלה שבמשמרת שלה התרחש האירוע הכי קשה בתולדות העם היהודי מאז השואה תישאר במקומה. שתי הסיבות - השמדת האויב והחזרת החטופים. לנצח במלחמה, לא במילים ובספינים, אלא במעשים. זו הסיבה לכך שאני, כמי שמשוכנע שהממשלה הזאת צריכה להתחלף, מתנגד "לבחירות עכשיו", לא מעודד הפגנות ומבקש רק התמקדות במטרה. לנצח ולהתאחד - אין שום דבר אחר.

הבעיה עם התזה הזאת היא שנכון לעכשיו, יותר מחמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה, הממשלה לא משתפת פעולה עם ההכרזות של עצמה. אנחנו לא מתמרנים ברפיח, אלא במסדרונות הבית הלבן. אנחנו ממשיכים להעביר אספקה הומניטרית לרצועה ללא נקודת ריכוז אחת של העזתים - כפי שהצעתי, ושעכשיו גם אחרים מציעים. אנחנו ממשיכים לתחזק רצועת ביטחון בצפון הארץ שנמצאת רק בצד שלנו, והחל מהשבוע הכנסנו את קטאר - המקור המימוני של חמאס בשנים האחרונות - לבנות את הרציף הימי בעזה.

מעל לכל אלה מרחפת התחושה שבדרג הפוליטי יש הכל חוץ מהתמקדות בניצחון. חזרה למקומות הכי נמוכים של הפוליטיקה, הכי מסואבים והכי רחוקים מרוח ההקרבה של עם ישראל בשדה הקרב. איך אני יכול להסביר את התנגדותי להפגנות ולבחירות עכשיו - כשממשלת ישראל יוזמת חוקים הזויים על הכפלת משרות של רבני ערים? איך אני יכול להצדיק לעצמי את הצורך להתרחק מהוויכוח הפוליטי בזמן מלחמה - כששרים ישראלים משוטטים בעולם בנסיעות מיותרות וחוגגים בטברנות?

וכן, לנו מותר ללכת למסעדה בין מילואים למילואים. המשפחה שלי והסביבה הקרובה שלי חיות את המלחמה דקה אחרי דקה. אנחנו היינו על מדים ונחזור ללבוש אותם בקרוב, כי אין אחרים. לשר בממשלה שאחראי על מה שקורה ברצועה, ששולח אנשים לסכן את חייהם ולפעמים למותם, אין שום הצדקה לחגוג, ולו למראית עין. זה חוסר עקביות ביחס למצב החירום המטורף שבו אנחנו נמצאים.

עוד דוגמה בוטה היא ההחלטה, הנכונה, לדחות את הקמת ועדת החקירה הממלכתית עד אחרי המלחמה - אלא שעד אז, אזרחי ישראל מגלים שיש כבר משחק האשמות מחליש מול הצבא, עם ״תחקיר״ ברשתות החברתיות. האם הצבא אשם במה שקרה? בוודאי. כל אחד מהדרג הפיקודי שנגע בהכנות ובפיקוד ב־7 באוקטובר אחראי, ויש לכך מחיר ברור. בדיוק כמו לדרג הפוליטי. אבל איך לכל הרוחות האנשים האלה לא מבינים שבכל פעם שהם תוקפים את המטה הכללי או את מפקדי האוגדות - חמאס מתחזק?

רוצים להחליף דרג צבאי תוך כדי תמרון? זו טעות בעיניי, אבל קדימה - עשו זאת בחדר סגור, כשבמקביל מפעילים אש. מה שקורה עכשיו זה שהאש ברצועה נחלשת, והאש נגד מפקדי הצבא מתחזקת. ככה אולי מגרדים איזה הישג פוליטי מפוקפק, אבל פוגעים במדינת ישראל. אם ממשלת ישראל לא תתעשת, אם היא לא תוביל לניצחון אלא רק לדשדוש שמלווה בביוב פוליטי - רוב הישראלים שנושאים בנטל יתהפכו, ונלך לבחירות.

לא מעניין אותי התהליך הפוליטי וההסבר הפרשני איך זה יקרה. יש פה הנהגה חליפית שקמה מלמטה בזמן שאלה השתתקו. בפני ממשלת ישראל צריך להציב קריאה: תנצחו במלחמה - או שתלכו הביתה עכשיו.

תוצרת כחול־לבן

עוד לפני סיום המלחמה, אחד מהדברים הבולטים שנדרש להם תיקון בהקדם הוא חימוש מערכת הביטחון. השבוע הודיעה קנדה על הפסקת מכירת נשק. ארה"ב, למרות החיכוך והשלומיאליות, עדיין איתנו. מדינות אחרות נמצאות בדיונים על מכירת נשק לישראל - וככל שיעבור הזמן, כך הדיונים יתקדמו. חלק מהמדינות לא חשובות, ואחרות משפיעות על מה שמתרחש כאן.

בלי להיכנס לפרטים, אנחנו זקוקים לפסי ייצור המוניים תוצרת כחול־לבן. ישראל מוכרת נשק מתוחכם בכל מקום בעולם - היא מסוגלת לייצר גם חימוש בסיסי לעצמה. לקחים דומים היו אחרי מלחמת לבנון השנייה. הלקחים לא יושמו.

בימי שגרה, נוח לתעשיות הביטחוניות לעסוק בשורת הרווח וההפסד, ולממשלת ישראל לא לשאול שאלות. בכולם צרוב הניסיון הכושל עם הלביא, אבל בפועל, איפה שישראל התמידה - היא הפכה לאחת מהמובילות בשוק העולמי. חמישה חודשים הם מספיק זמן כדי לייצר תחרות ושינוי אסטרטגי בגישה לאמצעי לחימה. אם זה לא קורה בתעשיות הגדולות - צריך לפתוח את השוק לתחרות. יש מספיק שרוצים להשקיע פה ב"תעשייה אידיאולוגית".

בינתיים, באגף כלי הירייה

בשעה טובה, הוצאתי מחדש את רישיון הנשק האישי. לקח לי חמישה חודשים. על פי כל הכללים אני רשאי לשאת נשק, והתהליך היה אמור להיות קצר ומהיר, אלא שזה אחד מהשירותים הכי גרועים לאזרח. תרימו טלפון לאגף כלי הירייה, תשמעו הקלטה שמדברת על ההישגים הגדולים של בן גביר ועל כך שבגלל המלחמה הם לא מקבלים קהל (למה?). מאותו הרגע, אין לכם סיכוי שיענו בטלפון.

היה חסר לי טופס אחד - תשלום האגרה. זה מה שביקשתי, לשלם. זה לא הגיע במשך שבועות. מאז יצאתי מהמילואים התקשרתי בכל בוקר. פעם אחת, אחרי המתנה של 50 דקות, ענתה לי מישהי. הסברתי איזה טופס אני צריך, אמרה "אין בעיה, אני מעבירה אותך" - וזהו. צללתי שוב להודעה הקולית שמספרת על בן גביר. כמו אחרים, שמעתי את השמועות על כך שמי שמתקשר לאחד מהעוזרים של בן גביר, לאשתו או למנקה מקבל רישיון בשתי דקות. אני לא מוכן.

אין שום סיבה בעולם שאני, איש מילואים שנלחם על המדינה הזאת, או כל אזרח אחר, יקושש טובות ממשפחת בן גביר. אין לי מושג במה השר הזה מתגאה. תנסו בעצמכם להתקשר. זה לא קשור למלחמה, סתם לתפקוד סביר של משרד ממשלתי.

פינה טובה

במחלקות השיקום בבתי החולים בארץ מתנהל עולם מופלא של חסד. על לוחות המודעות יש ארגונים שמפרסמים ומציעים את השירות שלהם בהתנדבות. נדבנים, בשלנים וילדים מגיעים לבקר את הפצועים, ובעיקר ישראלים טובים שגילו את עצמם.

לא אכתוב שמות, אבל כמעט בכל מחלקת שיקום אני מוצא אדם שעבד עד רגע לפני המלחמה במקצוע מסוים, והתהפך. אנשים שנטשו הכל ושכבר יותר מחמישה חודשים מקדישים את חייהם לפצועים. מאוכל, דרך שיחה ועד להשגת מימון. אין לי מושג איך לכנות אותם. אולי פשוט צדיקים שהתגלו במלחמה.