מקלות בגלגלים: נעשו טעויות, אך לממשלה הנוכחית לא ניתן שום סיכוי אמיתי

תכף נגיע לימין ושמאל, בעד ונגד, כן ביבי לא ביבי. לפני הכל אפשר להתחיל בשורה התחתונה: ממשלה שמייצגת חצי עם - נידונה לכישלון.

כך היה בממשלה הקודמת עם הפליק-פלאק שעשה נפתלי בנט, שהצטרף לממשלה שהדירה את מצביעי הליכוד מהפריפריה, המתיישבים, הדתיים והחרדים; וכך גם בממשלה הנוכחית, שהדירה את מצביעי יש עתיד, הליברלים, אנשי קיבוצים ועוד. ממשלה של חצי עם לא יכולה לעבוד. היא אינה לגיטימית. נקודה.

ובכל זאת, אם צריך לצלול לעומק השנה האחרונה, אפשר לומר שני דברים ברורים: מצד אחד, הממשלה עשתה טעויות קשות, ומצד שני - לממשלה הזאת לא ניתן סיכוי אמיתי. הטעויות התחילו מוקדם, אפילו מוקדם מאוד. עוד לפני שהושבעה הממשלה היא החלה לעסוק בחוקים שהריחו מריח פרסונלי חריף מאוד: חוק דרעי 1 ואחריו חוק דרעי 2, הרחבת החוק הנורבגי, חוק שימנע פיצול סיעות. וכאילו זה לא הספיק, הגיע מספר השרים המנופח, המסריח מסידור ג'ובים.

רפורמה פזיזה

כל זה עוד לפני הרפורמה המשפטית של יריב לוין. גם אם היא נכונה, וגם אם היא צודקת, גם יריב לוין מודה היום שהצורה שבה הושקה - בלי הכנה, בלי תיאום, בלי הסברים, בצורה שאפתנית וגרנדיוזית, בנושא כל כך סבוך ומלא פרטים - הפכה מהזדמנות ומרצון לתיקון לאיום ולזריעת בהלה.

גם קידומה המהיר בוועדת חוקה התפרש כמעשה דורסני וברוטאלי. כל עובד זוטר שמתקבל לעבודה, כל דייט פוטנציאלי, יודע שהרושם הראשוני קריטי. והרושם הראשוני שעשתה הממשלה היה רע מאוד.

מצד שני, כיאה לימים הללו, בואו נשבור קונספציה: לא משנה מה הממשלה הזאת הייתה עושה - לא ניתן לה סיכוי אמיתי. מתנגדיה לא חיכו לראות מה היא תעשה, לא בחנו אותה באופן אובייקטיבי. מרגע היוודע תוצאות הבחירות, מרגע פרסום המספר 64 מנדטים שמרניים, החלו הניסיונות להפיל אותה.

סערות מדומיינות

פעם אחת קראו לזה "סערת דרעי", פעם אחרת "סערת אבי מעוז", ואז גם "סערת בן גביר", "סערת סמוטריץ'" ועוד ועוד סערות מדומיינות. שנה אחרי, אבי מעוז לא הוציא את הלהט"ב מחוץ לחוק, ויואב קיש לא הכריח את ילדי ישראל להניח תפילין. הכל היה מסע הפחדה מקושקש.

לא מדובר בסוד כמוס, עו"ד גלעד שר התגאה בראיון עיתונאי איך כבר באמצע דצמבר, שבועיים לפני השבעת הממשלה והכרזתו של יריב לוין על הרפורמה המשפטית, הוא מכנס חבורה של אנשי שמאל במטרה להפיל את הממשלה שטרם קמה, ובהם דן חלוץ, דינה זילבר, שקמה ברסלר ואחרים.

המחאות פרצו את כל הגבולות, חסימת משרדים פרטיים בשקי דלק, זריקת שטרות על חרדים, קריאות לסרבנות והפיכת איילון לטיילת ולמרחב קומזיץ פרטי על חשבון ילדים, גברים, נשים וילדים שתקועים ברכבם.

שנה עברה, ולא באמת צריך להכריע מי צודק. העובדות מדברות. ממשלה שמתחילה בהבטחות לטיפול בסוגיית הגרעין, הרחבת הסכמי שלום וטיפול ביוקר המחיה ומסיימת במלחמה קשה, עם 1,500 הרוגים, עשרות חטופים וחבל ארץ שרוף ושבור - לא יכולה לסכם שנה טובה.