המספר 61 כבר לא קובע את הקמת הממשלה

בסקרים בטלוויזיה חוזרת תמונה דומה: למפלגות הציוניות באופוזיציה (גוש השינוי) יש תמיכה גדולה, אך אין ביכולתן להגיע לרוב של 61 מנדטים. מכאן נשאלת השאלה - האם למספר 61 יש חשיבות? אם כן, מהי?

נתחיל באמירה ברורה: על מנת לזכות בהצבעת אמון להקמת ממשלה חדשה לאחר הבחירות, אין הכרח בתמיכה של 61 קולות בהצבעה בכנסת. די בהשגת רוב מבין חברי הכנסת המשתתפים בהצבעת אמון בהקמת ממשלה חדשה.

תמונה שכיחה הנצפית בסקרים היא בערך כזאת: האופוזיציה הציונית כ־58 מנדטים, הקואליציה - 52 מנדטים, והמפלגות הערביות - 10 מנדטים. תמונה זו עשויה לשקף את נטיות הציבור ביום הסקר, אך מטעה ככל שהדברים אמורים בהרכבת ממשלה לאחר הבחירות.

לכאורה, אם היינו מציגים את תמונת המנדטים בשני גושים, גוש הקואליציה והגוש הליברלי, הגוש הליברלי נהנה מרוב ברור בכל תרחיש אפשרי. הסיכוי של מפלגות הקואליציה להשיג רוב שיאפשר להן להקים ממשלה לאחר הבחירות יהיה בגדר נס. אלא שהתמונה המשודרת בטלוויזיה מציגה שלושה גושים, ומרמזת על אפשרות של שיתוק פוליטי. כדי להבין מדוע, יש להבחין בין שני מושגים: רוב אלקטורלי ורוב יהודי.

עצם ההצגה של שלושה גושים, שלפיה נציגי המפלגות הערביות הן גוש נפרד שאינו כלול בחישובים לקראת הקמת ממשלה חדשה, היא מצערת כשלעצמה, אך לצורך הצגת הדברים לא ניתן להתעלם ממנה.

במדינות דמוקרטיות, רוב המושג בהליך תקין של הבחירות הוא רוב כשר, גם כאשר למפלגה הזוכה אין רוב בקרב קולות המצביעים. כך למשל אירע בבחירות בארה"ב ב־2016, כאשר הילארי קלינטון קיבלה יותר קולות מצביעים מדונלד טראמפ, אך טראמפ זכה ברוב קולות האלקטורים ונבחר לנשיא.

בישראל 2026, ניסיון ליצור קואליציה שהרוב בה נשען על קולות הערבים עלול להיתקל במסע דה־לגיטימציה שלא יאפשר את קיומה. מנקודת מבט זו, הקואליציה הקיימת אינה רחוקה מהשגת גוש חוסם. אם 52 המנדטים בסקרים יהפכו ל־55 בבחירות, הרוב החוסם יושג. במצב זה גם לאופוזיציה הציונית יהיו 55 מנדטים, אך סביר שלא תהיה נכונות של מרכיביה להסתכן בהקמת קואליציה הנשענת על קולות המפלגות הערביות.

כעת נשנה מעט את התסריט ונעביר מנדט אחד מגוש הקואליציה לגוש האופוזיציה. התמונה המתקבלת תהיה 56 לאופוזיציה 54 לקואליציה ו־10 מנדטים למפלגות הערביות. האם בידי האופוזיציה אפשרות להקים ממשלה גם ללא הצבעת תמיכה מצד המפלגות הערביות? כן.

כאן נכנס לתמונה מרכיב נוסף - נשיא המדינה. החוק מטיל על הנשיא לזמן את נציגי הסיעות, ולאחר היוועצות עימן להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שלדעתו יכול להקים ממשלה. אם נציגי המפלגות הערביות יאמרו לנשיא כי הן מתנגדות לנציג הקואליציה, וישתקו או יביעו תמיכה רפה במועמד האופוזיציה, קרוב לוודאי שהתפקיד יוטל על נציג האופוזיציה. תמיכה של 56 ח"כים מול התנגדות של 54 ו־10 נמנעים תביא להקמת ממשלה חדשה, אף שזו תהיה ממשלת מיעוט.

תסריט שבו אפשרית הקמת קואליציה של מפלגות האופוזיציה בהימנעות שקטה של המפלגות הערביות אפשר להציב בנוסחה. הרוב הדרוש להקמת ממשלה ליברלית שווה ל־120 מינוס מספר המנדטים של המפלגות הערביות, חלקי שניים 1+. אפשר להקים ממשלה ברוב קטן מ־61 ח"כים כל עוד מספר התומכים בהקמת הממשלה החדשה גדול ממספר המתנגדים. ומשעה שהוקמה ממשלה חדשה, לא ניתן להביע בה אי־אמון ברוב שהוא קטן מ־61 ח"כים.

עם זאת, גם בתסריט שתואר, עצם הקמת ממשלה שאינה נשענת על רוב מוצק לא מבטיחה מעבר לסילוק השלטון הקודם. המספר 61 חשוב דווקא לאחר שהושבעה ממשלה. קיום קואליציה הנשענת על תמיכת רוב הח"כים מאפשר לקדם רפורמות ושינויי חקיקה שעוכבו בממשלות קודמות.