אסור למסמס את השינוי במגזר הערבי

מלחמה היא לא רק אש ואויב, היא מורכבת מהרבה רגעים אנושיים קטנים. קפה שחור במבנה הרוס עם חייל מזדמן, שיחת מסדרון במה שהיה פעם מלון על הים, קבוצת מילואימניקים שיושבים על סיגריה, הדלקת נרות חנוכה, אבק בימים חמים ובוץ בגשם. 

רוב הרגעים במלחמה הם יחסים בין אנשים שחולקים מטרה משותפת. בין ישראלים עם שפה אחת, תרבות והווה משותף. זה מה שבונה את האמון כשצריך אותו תחת אש. בלי אמון אין אפשרות להילחם. זה נכון למילואימניקים וזה נכון לאמון בין ממשלה לאזרחים.

70 ימי לחימה מייצרים הרבה חברים חדשים, המשמעות היא שככל שעובר הזמן כך גם מתרחב מעגל ההיכרות האישי עם הנופלים. אנחנו באמצע אירוע היסטורי, שאף אחד מאיתנו לא חווה מעולם. המחיר שהעם הזה משלם הוא בלתי נתפס, מספר המשפחות שלא ישנות בלילה, אימהות שפותחות בבעתה את הטלפון ב־6 בבוקר כדי לקרוא את שמות הנופלים, ודור של גברים שמתקשים להירדם בגלל הידיעות של אותו היום.

מחיר כבד, אבל אין ברירה אחרת מלבד להשלים את המלאכה. לוודא שאין חמאס יותר ואין איום על תושבי העוטף. רצועת עזה במצב פיזי כזה שאת מחיר הפגיעה ביהודים כבר יזכרו לשנים ארוכות. זה לא מספיק. מצב הסיום חייב להיות נטול ספקות.

כל תושב עזתי חייב להבין שבחירה בארגון טרור וגיבוי של טרור משמעותם הרס החיים שלו עצמו. לא משנה כמה הוא שונא את היהודים - הוא חייב לפחד יותר מאשר לשנוא. זה ייקח עוד זמן, אבל זה מה שנדרש מאיתנו בדור הזה. מלחמת התעוררות עד שמכריעים ומתקנים. יש לנו חטופים שחייבים להחזיר ויש את משימת ההשמדה של חמאס.

זה היה אחד השבועות הכי קשים שעברנו במלחמה, לא רק מבחינת מספר הנופלים הגדול, אלא גם מבחינת התחושה שאפשר לנצח את חמאס אבל לא את היעדר המנהיגות. לא משנה כמה עם ישראל דורש להתמקד במשימה הצבאית, מכל פינה שבה זולגות חדשות יש זליגה של ספינים וקמפיינים פוליטיים. מדי שבוע אני כותב כאן שהנתק הזה חייב להיפסק.

יש זליגה של ספינים שחייבת להיפסק. התככנות הפוליטית מחללת את הקודש ואת זכר הנופלים. תחושת היחד היא מנוע עצום למלחמה, תחושת האמון היא האפוד הקרמי של החזית. אלה הדברים שמאפשרים לאנשים לסכן את חייהם

כך גם התככנות הפוליטית. זה מחלל את הקודש ואת זיכרון הנופלים. תחושת היחד היא מנוע עצום למלחמה, תחושת האמון היא האפוד הקרמי של החזית. אלה הם שמאפשרים לאנשים להמשיך לסכן את חייהם. הבנתי כבר שאני לא מצליח כנראה לשכנע במילים הספורות שאני כותב כאן פעם בשבוע, אבל זה הכלי היחיד שיש לי. מי שלא יבין זאת, ימצא את עצמו ביום שאחרי משלם מחיר כפול, גם על המחדלים ועל הטעויות, אבל גם על הפרעה אמיתית ומוחשית למאמץ המלחמתי.

חוכמת ההמונים

אחת התופעות הכי חשובות שהתרחשו במלחמה הזאת היא התגובה של ערביי ישראל. כולם, כולל הקולות הלאומניים ביותר. במקום תרחיש שומר החומות - דווקא כשישראל מופתעת, במקום התפרעויות בערים מעורבות וזינוק בפשיעה, השתררה דממה מוחלטת. הסיבה לכך היא חוכמת ההמונים.

איש לא שלח הודעה למגזר הערבי לשבת בבתים. אף מברק לא הגיע לארגוני הפשע או לאלה שחסמו כבישים באירועי שומר החומות. זו תחושת הבטן המשותפת שנתנה הוראה. לראשונה בעשורים האחרונים, הרוב הדומם שרוצה להשתלב ניצח. לא בגלל שהעז ואמר משהו מנהיגותי יוצא דופן, אלא בגלל הפחד של הלאומנים בקרב אזרחי ישראל הערבים.

אפילו נציגי הרשימה המשותפת, שלא מפספסים הזדמנות לתקוף את ישראל, השתתקו. עבריין בדואי אחד שניסה לגנוב תחמושת באחד מבסיסי צה"ל נורה בשבוע הראשון למלחמה, ובכך הסתכם מניין האירועים.

מדינת ישראל לא ידעה שקט כזה במגזר הערבי כבר 20 שנה. נדמה שכולם הבינו שמדינת ישראל הגיעה לקצה. דחקו את קונספציית ההכלה עד הסוף. המתקפה של חמאס הסירה עכבות ממדינה שלמה. מה שרואים בעזה עכשיו זו לא נקמה בשביל הנקמה - זו תובנה עמוקה על ההתנהלות הנכונה במזרח התיכון. הראשונים להבין את השינוי הזה במדינה היו הלאומנים והעבריינים במגזר הערבי.

הבטחות פוליטיקאים על החזרת הסדר במגזר הערבי נתפסו כבדיחה, לא משנה עד כמה תקיף זה נאמר ובאיזו שפה, לכן הפשע רק גבר בשנה האחרונה. לעומת זאת, הרוח הישראלית שהתרוממה אחרי ההלם ב־7 באוקטובר, רוח שבאה מההמונים ולא מהממשלה, היתה מוחשית הרבה יותר.

את השינוי הזה אסור לאבד ולמסמס ביום שאחרי המלחמה. לישראל יש הרבה אתגרים גדולים. אחד מהם הוא לוודא שהלאומנים הערבים מדוכאים עד עפר. לצד הניצחון על חמאס חייבים לאפשר לכוחות שמבקשים להשתלב במדינה בקרב ערביי ישראל לנצח. ערביי ישראל יצטרכו לעשות שירות לאומי, מסיתים ומדיחים יצטרכו לשבת בכלא, והמשטרה תצטרך לנהל אכיפה מוגברת במגזר הערבי.

ישראל היא מדינה ליברלית ומכילה, אבל לפני הכל היא מדינה חפצת חיים. במשך זמן רב מדי הפוליטיקה טפטפה את המסר שהכתיב את התוצאות בשטח, ליתר דיוק את הכאוס. אחרי המלחמה, התובנות החדשות יכתיבו.

פינה טובה

יש אנשים שבחרו לעצור את החיים ולהתגייס כדי לשמר את תחושת האחדות. הם לא על מדים, אבל בעיניי ממלאים משימה אסטרטגית. חנוך דאום, למשל, הוא איש מצחיק שממלא הופעות בימים רגילים. עכשיו הוא מפיץ סיפורים שמרימים את האחדות. זו העבודה החדשה שלו. הוא מפרסם מילואימניקים בעלי עסקים שזקוקים לעזרה, סיפורי גבורה של לוחמים ורגעים מרגשים.

הוא מסתובב בכל הארץ כדי להופיע בפני חיילים. החשבונות שלו ברשת מלאים בתמונות של עם ישראל בחזית, בצדקת הדרך. אחת הטענות של עורכי תוכניות הטלוויזיה היא שאין אפשרות להביא סיפורים על אנשים טובים, כי זה משעמם. חנוך מוכיח שזה לא נכון. "הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן", כתב יהונתן גפן. עוד עשרה משפיענים כמו חנוך דאום - ואנחנו מנצחים מהר יותר.