בוקר בא לעבודה: נפתחה הדרך לחזרת השמאל הציוני

זו טרגדיה שאין בישראל מפלגת שמאל ציוני מרכזית גדולה, עם פוטנציאל שלטוני. זה רע למערכת הפוליטית, זה רע לשיח האידיאולוגי. כבר הרבה זמן שמפלגת העבודה לא מצליחה למלא את החלל הזה. מחיר אוסלו, אומרים אחדים. אולי.

אבל היעדרה של חלופה רעיונית־שלטונית למחנה הלאומי בהובלת הליכוד - שדווקא בעיתות משבר יכולה להיות גם שותפה לממשלת אחדות אותנטית, שמשקפת הסכמה בין שני מחנות רעיוניים - הוא חלק מהידרדרות כוללת של המערכת הפוליטית בישראל.

מה השתבש באמת

בפולקלור הפוליטי של ישראל מקובל לייחס את הקלקולים בתרבות הפוליטית לליכוד. זה הרעשני והוולגרי, שהקלטות מתוך ישיבותיו מחלצות מפרשנים מלמולי "בושה, בושה", ממש כמו השבוע. זה טרף קל. הקלקול היסודי, המהותי, מתבטא דווקא בנסיקתן של החלופות ה"מהוגנות" בדמות מפלגות המרכז. שם טמון הפופוליזם האמיתי, שם גם הופכת השטחיות הרעיונית לשיטת עבודה.

אלה המפלגות שתפסו את מקומה של תנועת העבודה: הפופוליזם התדמיתני מסוגו של יאיר לפיד, והפופוליזם הביטחוניסטי מסוגו של בני גנץ. שניהם תוצרים של אשפי תקשורת, שניהם פרודוקטים מהונדסים לצריכה מהירה. אין מאחוריהם תנועה אידיאולוגית, והם מעולם לא הציגו חזון כלכלי, מדיני, חינוכי, משפטי, אזרחי שאינו רצף קלישאות. מפלגותיהם הן רשימות ליהוק, ואנשיהן משובצים לפי התאמה תדמיתית. אין דמוקרטיה מפלגתית, אין תסיסה רעיונית, יש רק נבחרת פוטוגנית שכל מהותה הוא להיות הנגטיב. הנגטיב של האמסלמים והרגבים מהליכוד - אבל גם הנגטיב של המטורללים ממרצ ומהעבודה.

על הרקע הזה מתבלטת דמותה של מפלגת העבודה - כן, גם תחת שלטונה של מרב מיכאלי - כמעוז של שיח רעיוני. ישנם לפחות שתיים או שלוש דמויות שאפשר לנהל איתן שיג ושיח בנושאים של חברה, כלכלה, וגם אסטרטגיה ומדיניות. אתה נופל על אנשים עם עמדה.

נגיד מה שנגיד עליה - ותכף נגיד - מרב מיכאלי היא לפחות חניכה של דרך אידיאולוגית כלשהי. יש לה זהות. יש לה עמדות שמבוססות על השקפת עולם. זה כשלעצמו צריך לעמוד לזכותה, בוודאי בהשוואה למפלגות המרכז. ולעמדות האלה היה תפקידה בביוגרפיה של תנועת העבודה. דווקא בגלל מה שנתפס כקריסת "דרך השלום" וחזון שתי המדינות, מיכאלי הציגה סט ערכים חלופי, מעודכן יותר, שלכאורה מתכתב היטב עם הסוציאל־דמוקרטיה העכשווית: מגדר, אקלים, חילוניות וקוסמופוליטיות. זה כנראה עזר למפלגה להחזיק את הראש מעל המים למשך זמן־מה והבטיח סוג של באזז אטרקטיבי לצעירים.

אבל למעגל הערכים האלה, בכל הכבוד, היה קשר רופף למציאות הישראלית, ופוטנציאל מוגבל מאוד ביחס לחברה המקומית. במובנים רבים, מרב מיכאלי מייצגת את מה שאפשר לכנות "שמאל של נוחות": חוגים חברתיים שהמאבק שלהם לשוויון מעמדי ולצדק חברתי עובר דרך סימפוזיונים אקדמיים, דוקו־אקטיביזם בפסטיבלים, מפגשים עם סטודנטים ופעילים במכללות, פרסומים בכתבי עת ונסיעות לקונגרסים בחו"ל. אתה לא מרגיש שם חיכוך מחוספס, שכם אל שכם, בתלאות היומיום של האדם העמל. זה שמאל סטרילי של הפגנות עם שלטי קריאייטיב מעוצבים בכישרון. שמאל של מחוברים.

לפעמים נראה היה שמיכאלי, כמנהיגה, היא נציגה אותנטית של שכבה חברתית פריבילגית, כזו שיכולה להתנסות בהרפתקאות, לדלג בין זירות, להתפרק ממוסדות מעניקי ביטחון קיומי כמו משפחה, הכשרה מקצועית, התמסדות. עמדותיה המוחצנות אף נתפסות כהתנכרות מכוונת כלפי שכבות חברתיות שלמות: מעין סלידה מופגנת מהממסד הדתי, ממוסד המשפחה, ממה שמריח ממסורת ומלאומיות.

מיכאלי היא גם שגרירתו האותנטית של השמאל המתקדם, ה"פרוגרסיב", על המפלגות בישראל. וזה בדיוק השמאל העולמי שריקבונו המוסרי חשוף עתה, עם סירובו לעמוד לימין ישראל ולהשמיע קול ברור נגד חמאס ונגד אנטישמיות. זו כמובן לא אשמתה של מיכאלי, אבל כן אפשר לייחס לה את התנתקותה של מפלגת העבודה מסט ערכים שחיבר אותה מאוד לחברה הישראלית. תחת הנהגתה השלימה "העבודה" תהליך - שהחל עוד לפניה - של התרחקות מערכי הליבה המכוננים שלה: התיישבות, עבודה, ציונות, תפיסת ביטחון ברורה.

כי הגיעה עת

ואולי זה לא מקרי שהודעתה של מיכאלי על פרישה מגיעה בדיוק ברגע שבו ה"פרוגרס" בעולם המערבי פושט את הרגל, ומתגלה כחסר כל רלוונטיות למאבקים הקיומיים של החברה בישראל. מרוב עיסוק במגדר, בחילון המרחב, באקלים - כל הדברים שממוקמים בראש סדר העדיפויות של צעירים אופנתיים בבירות אירופה ובקמפוסים של צפון אמריקה - נשכחו הדברים החשובים שתנועת העבודה היא הורתם: החקלאות, ההתיישבות, הביטחון בגבולות, הפריפריה. השבועות האחרונים הפכו אותם לרלוונטיים, אם לא קריטיים, להמשך קיומנו כאן.

גם ימנים אדוקים צריכים להוקיר את מרב מיכאלי - אם לא על דעותיה, לכל הפחות על שהיתה ועודנה נווה מדבר של שיח רעיוני בתוך שממה אידיאולוגית צחיחה שמשתרעת במדבריות יש עתיד והמחנה הממלכתי. ואולי, אולי, פרישתה מהנהגת העבודה תסמל גם דרך לחזרתה של המפלגה והתנועה לרעיונותיה המכוננים והחשובים כל כך. בניגוד לקשקשת ה"אחדות" וה"ממלכתיות" אצל גנץ פינת לפיד, המרחב המשותף, המפרה, שבין השמאל והימין בישראל עובר דרך הערכים האלה והדבקות המשותפת בקידומם. יש לי תחושה שבאגפים מסוימים בימין, בעיקר בפריפריה, בעיקר במחוזות החברתיים, ישמחו לשיג ושיח עם המנהיג או המנהיגה הבאים. מרב מיכאלי זה במ"ם. לפי הסדר הזה, אחרי מ"ם באה נו"ן.