בממלכת הכזבים: כך מזייפים דמוקרטיה

כצפוי, זה היה שבוע שמתח את גבולות החברה הישראלית והרעיון הדמוקרטי לקצה. אבל חלק לא מבוטל מהמתח הזה נבע דווקא ממניפולציות, מחצאי אמיתות וכזבים -  מזיופי דמוקרטיה. למעשה, כמעט אף אחד מהשחקנים לא יצא חף מההתנהגות הזו, החל מהעותרים בבג"ץ ועורכי הדין שלהם, דרך המשיבים ועורכי דינם, כולל היועצת המשפטית לממשלה. גם חלק מהשופטים לא דייקו במיוחד ויחדיו נוצר מתכון נפיץ, שעלול לרסק את כולנו ללא הצדקה אמיתית. כי יש מחלוקות אמיתיות בתוך החברה, אבל הן לא בהכרח אלו שנטענו בלהט בבג"ץ ונישאות בנאומים משולהבים משני הצדדים.  

מסע ההסתה של השבוע התחיל בנאום של מנהיגת המחאה שקמה ברסלר בנהלל, מי שהוכיחה כבר שאין הבדל ממשי בין הטרלול שלה לזה של מקביליה הקיצוניים ביותר מהצד השני. תשומת הלב התרכזה בהצהרה שלה, שאסור לנהל משא ומתן עם אנשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" כי הם נאצים, למרות שהם יהודים. אבל גם מי שמאמין להתנצלות שלה, לא יכול לקבל את הדברים שמהם לא חזרה. אלו שהיוו פתיח לשבוע של התעללות במושג דמוקרטיה. ברסלר הסבירה שישנם, מבין מצביעי הקואליציה, 20% שהם גזענים פסולים לחלוטין - נאצים יהודים, כאמור - ויתר ה־%80 שבעד נתניהו "הם ככה קטנים", שאין סיבה להתחשב בקולות שלהם. ואת התפיסה הסטליניסטית הזו היא הציגה תחת הכותרת "דמוקרטיה".

בחלק מסממני התפיסה הזו ניתן היה להבחין בטענות העותרים השבוע, וגם בהערות של חלק מהשופטים. מדובר בניסיון להפוך על ראשה את מהות הדמוקרטיה ולייחס לה תכונות שזרות לה. כאשר על בסיס עיוות מהות הדמוקרטיה מבקשים להקנות תחושה אפוקליפטית של קץ הימים, בגלל מעשי הפשע האכזריים לכאורה שמבצעת הקואליציה.

עיוות המושגים הוא הבסיס להסתה ללא קווים אדומים. במסגרתה הפכה מגילת העצמאות, בחודשים האחרונים, למסמך שירד מכס האלוהים, שמיוחס לו גם מה שאין בו. בהקשר הזה נטען שהמגילה מחוללת באכזריות בידי הקואליציה.

אכן, בהיעדר חוקה בג"ץ עשה שימוש במגילת העצמאות כמקור סמכות לשמירת זכויות יסוד כמו חופש הביטוי, הרבה לפני עידן אהרן ברק. אבל מכאן ועד לטעון שלו היה קיים מקור סמכות אחר מחוץ להכרזה של 48', למשל לו היה חוק יסוד אמיתי, עדיין אסור היה לגעת במגילת העצמאות - המרחק רב מאוד. ובכלל, אין במגילה כל בסיס לטענות העותרים נגד החוק לצמצום עילת הסבירות, למרות הנוסח מרחיק הלכת שחוקק עכשיו.     

סביב הוויכוח בבג"ץ הועלו מהאוב דברים חדים שאמר דוד בן־גוריון לגבי סמכות בית המשפט לפסול חוקים. שוב הוכח שמי שהוביל את ניסוח מגילת העצמאות, התנגד נחרצות למה שמבקשים העותרים – לפסול חוק יסוד. ואם מנסחי המגילה לא העלו על דעתם את מה שמייחסים להם, ברור גם עד כמה הם לא היו תומכים בטענה מרחיקת הלכת, שלפיה אם הכנסת תשנה הלכה שפותחה בבית המשפט - הלכת הסבירות, זה יהיה ריסוק הדמוקרטיה. לא בכדי קירר השופט סולברג את נציגי העותרים באומרו: "הרי אתם לא באמת חושבים שזהו סופה של הדמוקרטיה".

הטעיית החקיקה העתידית

בהיעדר בסיס חוקי ועובדתי לעיקר טיעוניהם, דרשו נציגי העותרים והיועצת "להסתכל על כל התמונה", ולא להתמקד בחוק שעל הפרק. בכך הם הודו, למעשה, שאין בחקיקה שהם מבקשים לבטל כל עילה להתערבות בית המשפט. כי מה שמטריד אותם אלו יוזמות חקיקה עתידיות, בטענה שצריך להרוג את המגמה כשהיא עוד קטנה. הגישה הזו מגלמת ליקוי מאורות אנטי־משפטי. לכן, בצדק הזכיר השופט שטיין מושכלת יסוד, גם לחלק מחבריו לכס: "הפכתי והפכתי ולא מצאתי עילת התערבות לניסיון למעשה לא חוקתי, הרי כל מה שאתה מתאר לא נעשה". ועל כך הוסיף השופט כשר: "הקושי שלי הוא שאדוני לא מצליח להסביר מה יש בטקסט של החוק, לא בנבואות המדאיגות של אדוני, בחוק עצמו, שסותר את עקרונות היסוד של המדינה שמצדיק את פסילתו".

למרבה האכזבה, נדמה ששופטים אחרים דווקא הצטרפו בשקיקה לנבואות האפוקליפטיות של העותרים, נבואות שטובות לוויכוח הציבורי אבל אסורות לחלוטין בבית המשפט.

שקר חוקי היסוד

מצד שני, טענת הדגל של יו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, כאילו אין לבג"ץ סמכות להתערב בחוקי יסוד היא עיוות ומניפולציה. לא בכדי נתנה השופטת ברון לח"כ רוטמן דוגמאות ניצחות למצבים שבהם בית המשפט חייב להתערב בהם. על כך יש להוסיף את טענות הימין האידיאולוגי, מזה שנים רבות, שלפיהן רוב לגיטימי בעם לא יכול לחוקק חוק שיקרע חלקים מארץ ישראל. ומה לגבי ביטול חוק השבות, או איסור על קיום תורה ומצוות - חוק יסוד שכזה, לו חוקק, יכול היה לעמוד ללא התערבות בג"ץ?

בכלל, הידיים הלא נקיות של הקואליציה לא סייעו לעורכי דינה לשכנע את השופטים והציבור כי אם תגיע התנהגות קיצונית של שרים למבחן, הממשלה תדע לרסן את עצמה. אם כבר, הקואליציה הזו הוכיחה את ההפך. רק ביום ראשון הוציא בג"ץ, בצדק, צו ביניים נגד פיטורי יו"ר הדואר. שלושה שופטים בעלי השקפות שונות היו תמימי דעים לגבי הניסיון הפסול והמסואב לבחוש בעניין הדואר.

בבסיס הלא גלוי של הדיון עמדה הידיעה שהקואליציה הזו מובלת בידי אדם שרק אינטרסים אישיים מדריכים את מעשיו, קואליציה שמפלה מגזרים אינטרסנטיים בניגוד לטובת הכלל והמדינה, ומאפשרת לשרים מסוימים לנצל את כוח השררה שלהם לרעה. ברור שהתובנה הזו גרמה לסאב־טקסט שבבסיס הדיון להפוך לעיקרו. כי קיים חוסר אמון, מוצדק בחלקו, בטוהר הכפיים של נציגי הרוב בפרלמנט.

ובכל זאת, התנהגות לא מאופקת של שופטי בג"ץ במקרה הזה תהיה בעלת השלכות הרסניות. למרות ההסתייגויות מראש הממשלה ומחלק מהשרים וחברי הכנסת, אפילו שחשוב להותיר על כנה את הלכת הסבירות בכל הנוגע לביקורת על מעשים מנהליים של הממשלה, זה לא המקרה לרסק את כללי המשחק הדמוקרטי ולהתערב. פסילת החוק תשמיט את הקרקע מתחת לשיטה הדמוקרטית כולה.

יש אולי מקום להוצאת כרטיס צהוב, שמכונה בבג"ץ "פרשנות מקיימת לחוק". לא לבטל, אבל לקבוע לחוק כללי הפעלה נכונים. רק שכללית, זה הזמן למתינות ולהמתנה. בניגוד לאופן שבו נקבע הדיון והוצא צו על־תנאי עוד לפניו, עכשיו אסור לשופטים להיחפז. כעת, בצל ההמתנה להחלטתם, הם חייבים לתת למערכת הפוליטית ולציבור לנסות לעבד הסכמות. כי האמת והצדק לא מונחים בצד אחד.